40

חלק שני – הארון

סדר הופעה:

הקדמה.

פתח דבר

פתיח (זיכרון).

מעשה הארון.

התבנית.

ארון,

ספר תורת משה,

אדם,

ההגבלה, עדות עשרת הדברים.

תקציר העדות

עדות.

ביאור דרך האבות בספר תורת משה.

דמיון מודרך.

בראשית.

לחת אבן.

סיכום העדות.

אחרית דבר.

נספח שאלות ותשובות הארון

סיכומים

41

הקדמה – ארון

חלק זה נקרא הארון והוא עצמו מחולק לשני חלקים.

החלק הראשון הוא חלק שעוסק ישירות בדברי הסופר המקראי, כפי שהם מופיעים בספר תורת משה[1] במעשה הארון. והחלק השני מבאר את המטרה של ספר תורת משה.

בחלק הראשון, ננתח את הכתוב בפסקה הראשונה בה מופיע הארון, כדי להבין את מהותו והיכן הוא נמצא.

את הפעולה של ניתוח הכתוב, נבצע על ידי השוואה בין הדימויים[2] שבהם מתאר הסופר את חלקי הארון, לבין החלוקה המקורית של ספר תורת משה.

השוואה תראה כי; 1. תיאור הארון הוא תיאור התבנית (שלד ספרותי) של ספר תורת משה. 2. הארון וספר תורת משה חולקים תבנית משותפת עם תבנית האדם (על פניו כל אחד יכול לראות את המכנה המשותף; שלושתם מכילים את הרעיון האלוהי, והם שלושתם כלים שנועדו למפגש עם יהוה).

החלק הראשון איננו פתוח מייד להבנה של כולם מפני שחלק זה דורש מהקורא:

1. לוותר על התמונה של ארון מעץ מצופה זהב, שנמצאת אצלו בדמיון – דבר זה דורש מאבק מחשבתי ונפשי.
2. להבין כי; תיאור הארון הוא למעשה התיאור של תבנית מחשבת האדם[3] – דבר זה מצריך גם מודעות עצמית, וגם את היכולת לראות את ספר תורת משה כיחידה אחת[4]. הווה אומר, הארון הוא דימוי ספרותי לספר תורת משה, שהיא עצמה, כתובה בתבנית המחשבה של האדם[5].

כדי להבין את החלק הראשון, הקורא יידרש להפנות את הקשב שלו אל עצמו.

ומכיוון שהאדם הקורא יידרש להפנות את הקשב שלו אל עצמו, עליו לעשות זאת בצורה הנכונה[6]. ולשם כך נכתב החלק השני של הארון שנקרא "עדות".

בעדות, יש צורך בריכוז ובתרגול ואין צורך בידע מוקדם, מאמץ מחשבתי או נפשי. זה חלק שפתוח לכולם. חלק זה מלמד את השיטה של האבות, כיצד להפנות את הקשב אל האדם פנימה[7] עד שמגיעים אל המצב האחד (הסינגולרי) שנקרא "יהוה".

לסיכום:

קודם עסקנו מעט בנושא ראיה של המסמך המקראי וראינו את המנורה, בחלק זה נעשה זאת שוב אבל הפעם כדי לראות את הארון. ולהצליח לראות את הארון; זה להצליח לראות את מהות האדם.

אנו נפתח בדימוי של הארון שהוא דימוי לספר תורת משה ולאדם. ונסיים בעדות על הדרך בה השתמשו האבות כדי להגיע אל מצב המודעות "יהוה" (יחידני/סינגולרי).

הערות שוליים דף 41:

[1] ספר שמות החל מפרק כ"ד פסוק י"ב ועד פרק כ"ה פסוק כ"ב כולל.

[2] הדימויים הם הכיסויים שעל הארון. כלומר, הארון מכוסה (ספר במדבר פרק ד').

[3] "מטא קוגניציה".

[4] בעלת רעיון אחד. כל ספר תורת משה אמור להסתכם במילה אחת שמתארת רעיון אחד. המילה היא יהוה והרעיון הוא קיום/שמירת חוקי החיים (בריאה).

[5] דימוי בתוך דימוי.

[6] שני הצדדים של הצורה הנכונה הם; לא להזיק מחד, ומאידך, להועיל.

[7] בוננות.

42

פתח דבר

ספר תורת משה הוא ספר על החוויה השכלית של האדם ואי לכך שיטתי.

חיי האדם מתחילים בנקודה אחת (סינגולרית), אירוע זה מתרחש כאשר זרע וביצית נפגשים ומתמזגים. זו חוויה מכוננת ובסיסית להתהוות האדם. מכיוון שכך, חוויה זו יכולה להיות נחוות בצורה מודעת ושכלית בהווה.

כאשר אדם מנסה לשחזר את החוויה הזו במחשבתו, שזה אומר, מתרכז[1] ומנסה להיזכר[2], הוא למעשה יוצר קשרים וחיבורים עצביים חדשים במוחו. כלומר, בכל פעם שאדם מתרכז ונזכר הוא מגדיל את עוצמת החשיבה שלו.

מטרת ספר תורת משה היא להדריך את האדם כיצד להגדיל את עוצמת החשיבה שלו עד שהיא תהייה מסוגלת להגיע אל המודעות[3] של נקודה אחת[4], נקודה אחת זו נקראת "יהוה[5]"

הגעה של המודעות אל "יהוה" בורא אדם חדש.

חלק זה של ספר הישר מדגים[6] את הדרך להגיע לחוויית הבריאה הזו.

אנו נפתח בדימוי של הארון שהוא דימוי לספר תורת משה ולאדם. ונסיים בעדות על הדרך בה השתמשו האבות כדי להגיע אל מצב המודעות "יהוה" (יחידני/סינגולרי).

הערות שוליים דף 42:

[1] מחבר במחשבתו אירועים בינם לבין עצמם ובינם לבין אירועים אחרים.

[2] לחבר במודע את מכלול האירועים אל זמן הווה.

[3] מודעות היא עיבוד של המציאות, כלומר, ככל שאדם מתרכז וניזכר בעובדות המודעות שלו תגדל ולהיפך.

[4] דימוי לאותה נקודה שממנה הוא נוצר.

[5] ספר דברים פרק ו' פסוק ז': "יהוה אלהינו יהוה אחד".

[6] ההדגמה היא גם בכתיבה וגם ביכולת הבנה של הדברים הכתובים. כלומר, אם האדם מצליח לקרא ולהפנים, הרי השינוי הוא עשה את הצעד הראשון לשינוי המודעות.

43

פתיח

ספר תורת משה מדבר מתוך הנקודה האחת והוא מראה לאדם את השיטה כיצד להגיע אליה במודע.

שיטה זו מוכחת בעדות הסופר, עדות זו יכולה להבחן על ידי הקורא.

ולשם ההגעה אל הנקודה ולשם הבחינה שלה; כתב הסופר המקראי ספר בתבנית ארון פלאי.

 44

מעשה הארון מתחיל בספר שמות פרק כ"ד:

מקרא:

[יב] ויאמר יהוה אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם [יג] ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים [יד] ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם  [טו] ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר [טז] וישכן כבוד יהוה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן [יז] ומראה כבוד יהוה כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל [יח] ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה

כה [א] וידבר יהוה אל משה לאמר [ב] דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי [ג] וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת [ד] ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים [ה] וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים [ו] שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים [ז] אבני שהם ואבני מלאים לאפד  ולחשן [ח] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ט] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו

[י] ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו [יא] וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב [יב] ויצקת לו ארבע טבעת זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על-צלעו האחת ושתי טבעת על צלעו השנית  [יג] ועשית בדי עצי שטים וצפית אתם זהב [יד] והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם [טו] בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו [טז] ונתת אל הארן את העדת  אשר אתן אליך [יז] ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה [יח] ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת [יט] ועשה כרוב אחד מקצה מזה  וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו [כ] והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם, איש אל אחיו אל-הכפרת יהיו פני הכרבים [כא] ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך [כב] ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל

45

התבנית

נדמה את הארון:

הארון עשוי מעצי שטים, מצופה זהב מבפנים ומבחוץ, ובתוכו היו מונחות שתי לוחות אבן.

חלקי הארון ממנה עשויה/מורכבת התבנית הם:

1. לוחות האבן 2. עצי שטים 3. זהב.

כעת נחיל^[1] את תבנית הארון על תבנית ספר תורת משה. הסופר המקראי משתמש בדימויים ולכן:

1. "לוחות האבן":

אבן היא דימוי ל"מילה" ולכן "לוח אבן" יהיה דימוי למשפט. הווה אומר, על פניו רואים כי שני המשפטים הראשונים^[2] בספר תורת משה הם דימוי ספרותי ל"לוחות אבן". ואם נקרא אותם ונתבונן עליהם מקרוב, נראה כי הם למעשה דיווח של הסופר^[3] אודות הבריאה. כלומר, בשני המשפטים הראשונים, הסופר מעיד כיצד ברא אלוהים את השמיים והארץ, ולכן הלוחות נקראים בשם "עדות", מפני שזו גם^[4] עדותו של הסופר.

לסיכום: שתי לוחות אבן הן דימוי לעדות שנאמרת בשני הפסוקים הראשונים בספר תורת משה.

2. "עצי שטים":

עצי שטים הוא דימוי ספרותי לעצים הראשונים שמופיעים בספר תורת משה שיש להם "שיטה" ואלו הם[5]:

"עץ החיים" ו"עץ הדעת".

הערות שוליים דף 45:

[1] ניישם חפיפה/מקבילה.

[2] ספר בראשית פרק א' פסוקים א' ו ב'.

[3] האלוהים מתחיל לדבר רק בפסוק ד': "ויאמר אלוהים יהי אור וגו'".

[4] המונח "עדות" למעט ה"מן" מתייחס לשני מושגים. האחד, עדות הסופר כפי שהיא מופיעה בתחילת ספר בראשית. והעדות השנייה היא עדות על ההגבלה (ספר שמות פרק י"ט פסוק כ"ג: "כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וגו'". כלומר, גם ההגבלה לעלות בהר היא עדות – על עשרת הדברים). ניתן לראות את שתי העדויות בכתוב במעשה הארון פרק כ"ה פסוק ט"ז – "ונתת אל הארן", זו עדות אחת שנמצאת בתוך הארון. ובפסוק כ"א לאחר שהכפורת מונחת, יש עדות שנמצאת מחוץ לארון "ואל הארן תתן" (פלינדרום). עדויות אלו הן "שני צדדים של אותו מטבע" המשמש גם ככרטיס כניסה למתחם התודעה, וגם כמרחב התודעתי בו מתקיימת העדות. הסופר מסביר זאת מאוחר יותר בזמן הירידה מההר, ככתיבה של שני דברים ("מזה ומזה") על שני צדדים ("משני עבריהם"). פרק ל"ב פסוק ט"ו: "ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים" (פלינדרום).

[5] לפי החוק הראשון של ספר הישר מוקדמות, עלינו לחפש את הופעתם הראשונה ביחד של לפחות שני עצים בעלי שם המתאר שיטה (כגון: עץ-פרי, עצי-עולה) – הכתובים בספר תורת משה. ספר בראשית פרק ב' פסוק ט': "ויצמח יהוה אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". הסופר רומז לנו "כל עץ". כלומר, הם חייבים להיות כאן. ואכן, הינה הם אחד ליד השני מופרדים במושג "גן". שני עצים שמכונים על שם שתי שיטות = "עצי שטים".

46

"עץ החיים"^[1] הוא דימוי לסיפור הבריאה שמתחיל עם האור ביום האחד. מבאר, מפרט ומסביר[2] בשבעה שלבים ("ימים") את מבנה העץ ואת התפתחותו. פירותיו הם החיים[3]. העץ מסתיים^[4] עם היום השביעי הוא שבת.

"עץ הדעת"^[5] הוא דימוי לסיפור גן העדן אשר מתאר לקורא את התפתחות המחשבה ("דעת") ותוצאותיה. "עץ הדעת" מכיל את הפרי[6] שהוא סיפור קין והבל^[7], ואת הזרע[8] שבתוך הפרי, מייצג סיפור תולדות קין, שמסתיים מזמן שאנוש נולד והוחל לקרוא בשם "יהוה"^[9].

לסיכום: עצי שטים הוא הדימוי לחלק השני בספר תורת משה. קרי, שני הסיפורים הראשונים (סיפור הבריאה וסיפור גן העדן).

3. "זהב"[10]:

הסופר המקראי עשה עבודת מחשבת בכתיבת סיפרו, עבודה זו היא דימוי לזהב. היא מפגינה את הידע, ואת הפעלים היוצאים ממנו. קרי, חוכמה/עושר/כללים^[11]. החלק של דימוי ה"זהב" בספר תורת משה מתחיל בפרק ה' פסוק א' ושמו "ספר תולדות האדם". הוא נמשך עד סוף ספר תורת משה. קרי, עד סוף ספר דברים ומכיל בעיקר חוקים.

ישנם שימושים שונים לזהב בארון כאן נבאר את הכרבים על כפורת הארון:

הסופר המקראי בנה את סיפרו בצורה בה דעות של קבוצות הרוב תהיינה מיוצגות, אך בצורה מנוגדת אחת לשנייה. הווה אומר, ריב/ויכוח, זו כתיבה בסגנון מעורר מחלוקת שתוכננה על ידי הסופר המקראי.

"ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת [יט] ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו [כ] והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים"

כאן כתוב "כרבים" במשמע כאילו רבים (ריב/ויכוח/מחלוקת/סכסוך), ו"כרוב" במשמעות של המילה "רוב" מלשון של "אחר רבים להטות". המחשבה שאלו הם מלאכים דמויי אדם או דמות חיה, היא מחשבה שאיננה מבוססת חוקית, הגיונית, ספרותית או סופרית. קרי, איננה ישרה.

הערות שוליים דף 46:

[1] מפרק א' פסוק ג' בספר בראשית. מיד רואים שזה "עץ החיים" כי הוא קודם, ואין בו ביטוי מילולי של מוות.

[2] "באר שבע".

[3] חיים – צמחיה, חיות, אדם.

[4] בפרק ב' פסוק ג' בספר בראשית.

[5] מפרק ב' פסוק ד' בספר בראשית. מיד רואים שזה "עץ דעת" כי הוא דו צדדי, ויש בו ביטוי מילולי של רע.

[6] ילדים הם פירות האדם.

[7] "המסקנות של ידיעת טוב ורע": קיין מייצג צורת החשיבה של חקלאי/עובד אדמה ואילו הבל מייצג צורת החשיבה של רועה צאן, הראשון  נטוע בקרקע ומתכנן והשני הולך עם הטבע ומאלתר וכיוצא באלה.

[8] התוצאות של חשיבה תכנונית של האדם. הרג הבל הוא התוצאה המיידית וסיפור למך את התוצאה המתגלגלת – "תולדה".

[9] ספר בראשית פרק ד' פסוק כ"ו.

[10] הזהב הפנימי הוא העיקר אבל לא ניתן לראות זאת בזמן שהארון סגור. לכן נתחיל מהזהב החיצוני.

[11] חוקים ומצוות.

47

מבחינה חוקית, הגיונית: זו הפרת הברית (עשרת הדברים), וביטול הכתוב. לכן זה חייב להיות משהו אחר מפסל. הרי לא יתכן שהאלוהים רק עכשיו מצווה את משה "לא לעשות כל פסל וכל תמונה", ומיד אחר כך יצווה עליו לעשות פסלים של מלאכים דמויי אדם, ולהניח אותם על הארון עצמו.

מבחינה ספרותית: הסופר ידע להשתמש במילה מלאך, קרי, שליח. והשתמש במושג "כנף" לעוף ולציפור, לבגד, ולתאור הרעיון הכולל של ריבונות האב[1]. ולנו ידוע כי גם לרוח יש כנף וגם לארץ יש כנף. ולכן השימוש במילה כנף כאן הוא בצורת דימוי רעיוני[2].

מבחינה סופרית: צריך לשים לב לעבודת הסופר באות "ו", היא נשארת בצורת היחיד (כרוב), ומוסרת בצורת הרבים (כרבים). כל זאת כדי לשמור על המשמעות המילולית – ריב/מחלוקת של רוב ברוב. כלומר, הספר נכתב בצורה שתעורר מחלוקת. ובפועל, הקורא מוסיף בקריאתו בכתוב את האות "ו" במילה "כרבים", ובכך תועה בדיבורו הפנימי בזמן הקריאה.

הבסיס לטעות ה"אנושית"[3] נובע מהמשפט: "ופניהם איש אל אחיו"^[4], כי עלולים לחשוב שאלו הם דמויות אדם. אבל אם בודקים את המקומות בהם השתמש הסופר במילה "איש", נוכל לראות כי אין לבני אנוש בלעדיות על המונח "איש". גם אצל נוח וגם אצל אברם המילה "איש" מופנית לתאור של בהמות^[5].

לסיכום הכרבים: למדנו שהכרבים העשויים זהב, הם דימוי לריב/ויכוח. כלומר, סגנון הכתיבה של ספר תורת משה נעשה במתכוון בצורה שתעמיד רוב דעות מול רוב דעות מנוגדות^[6].

ציפוי הזהב הפנימי הוא כמו הזהב החיצוני. קרי, ידע/כללים וגו', והוא תוחם את המרחב שבו מונחות לוחות האבן. זאת אומרת – ישנם גם ידע/חוקים (זהב) פנימיים שצריך לעבור כדי להגיע אל העדות.

לסיכום הזהב: הזהב מופיע כדימוי לכתוב בחלק השלישי של ספר תורת משה והוא – ספר תולדות האדם.

הערות שוליים דף 47:

[1] ספר דברים פרק כ"ג פסוק א' ופרק כ"ז פסוק כ' "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו"/"ארור שכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו ואמר כל העם אמן".

[2] "כנף האב" הוא מושג רעיוני (דימוי למחשבת ערווה כגון: לשים פסלים על הארון) ואילו כנף הציפור היא פסל ולכן אסורה, ספר דברים פרק ה' פסוק ז'.

[3] גם זו הטעיה רגשית שהקורא נכשל בה. המטרה של הסופר מתגלה כאשר הקורא יחקור את המונח "איש אל אחיו" כי זה מונח ששייך ל- יוסף ואחיו, מן וכרבים.

[4] כשבודקים את המושג "איש אל אחיו" הוא מופיע לראשונה עם האחים שחושבים להרוג את יוסף. בפעם השנייה המושג מופיע כשהאחים "מכים/מודים בחטאם". ובפעם שלישית הביטוי מופיע כאשר יוסף מטיב איתם בהפתעה. בפעם הרביעית הביטוי מופיע ביחס אל המן. בפעם החמישית הוא מופיע ביחס לכרבים המונחים על הארון. הקשר ביניהם הוא דימוי עתידי לדברים אשר יקרו עם ספר תורת משה. מיקומם של ה"כרבים" על הכפורת מעיד כי "האחים" טועים (לדוגמה – בהבנתם את המושג כרבים) ויהיו צריכים לעשות כפרה ביחס ליוסף/ספר הישר.

[5] ספר בראשית פרק ז' פסוק ב': "מכול הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו". ספר בראשית פרק ט"ו פסוק י': "וייקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך וייתן איש בתרו, לקראת ריעהו".

[6] וזאת במטרה רחבה: 1. כדי לשמר עניין בספר תורת משה לאורך המסע בזמן, ובכך ישמרו על הספר (כל צד יזדהה עם דעתו כפי שהיא משתקפת בכתוב). 2. כדי להבדיל בין אלו שקוראים נכון לאלו שלא. 3. תרגיל במודעות.

48

נבדוק אם תבנית החלוקה שעשינו היא לפי הסופר המקראי. כאשר האלוהים מורה למשה לעלות אל ההר הוא אומר זאת לפי הסדר כך[1]:

"ויאמר יהוה אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את 1) לחת האבן^[2] 2) והתורה 3) והמצוה (אשר כתבתי להורתם^[3])".

1) "לוחות אבן" = (עדות) שני המשפטים הראשונים בספר תורת משה.

2) "והתורה" = (עצי שטים) עץ החיים ועץ הדעת (סיפור הבריאה וסיפור גן העדן ותולדותיו).

3) "והמצווה" = (זהב) "ספר תולדות האדם".

לסיכום דימוי הארון לספר תורת משה:

הסופר המקראי ערך ובנה את הספר על פי תבנית[4], את התבנית הזו הוא מראה בעשיית המשכן וכליו. כאשר הסופר המקראי מתאר את בניית הארון (הכלי המרכזי), הוא למעשה מתאר את התבנית של הספר שהוא כתב:

הלוחות[5] הן העדות, אחת על ה"בריאה" ואחת על ההגבלה, והן מופיעות: 1. בתחילת ספר תורת משה בתור שני הפסוקים הראשונים, 2. בהמשך ספר תולדות האדם בתור עשרת הדברים.

עצי השטים הם עץ החיים ועץ הדעת (שיטת החיים ושיטת הדעת). תפקידם לתאר את התפתחות החיים ואת התפתחות הדעת, והם מופיעים כחלק השני של ספר תורת משה.

הזהב הוא דימוי לידע/חוקים וכו'. הוא מופיע כספר תולדות האדם שהוא החלק השלישי שרובו עוסק במצוות וחוקים.

כלומר, תבנית הארון היא דימוי לשלד הספרותי של ספר תורת משה.

הערות שוליים דף 48:

[1] לעיל, ספר שמות פרק כ"ד פסוק י"ב.

[2] את העדות על ההגבלה (עשרת הדברים) הוא כבר נתן בניסיון הראשון לעלייה בהר, ספר שמות פרק י"ט.

[3] הכתוב "הורה" מלשון הריון. קרי, הכלה של התבנית בתוך ספר תורת משה. ומלשון הוראה/ציווי/לימוד.

[4] הקורא הישר ישים לב, בספר שמות פרק כ"ד פסוק ז' יש כבר ספר, "ספר הברית". ואילו תבנית המשכן מופיעה רק מאוחר יותר שם פרק כ"ה פסוק ט'. ואם לוקחים בחשבון שתבנית המשכן מופיעים במראה "ככל שאני מראה אותך" ויש איסור לראות מראות, אזי ברור לגמרי שהכוונה היא התבנית של הספר עצמו.

[5] כתובות משני הצדדים. ספר שמות פרק ל"ב פסוק ט"ו.

49

נרחיב את ביאור התבנית:

ואם תבנית הארון היא תבנית ספר תורת משה, בואו נחיל ונדמה מהם את תבנית האדם, ומשם נמשיך אל החלק של העדות:

עצי שטים:

בארון – הם הארון.

בספר תורת משה – הם התורה^[1.

באדם – הם האדם (עץ של חיים ועץ של דעת).

זהב:

בארון – מבחוץ מסמל ידע, מבפנים מסמל עושר^[2].

בספר תורת משה – מבחוץ מסמל את החוקים והמצוות, ומבפנים את חוקי ההגבלה והמצווה הפנימית.

באדם – מבחוץ מסמל עושר, מבפנים מסמל ידע.

זר^[3]:

בארון הוא: קישוט זהב תוחם.

בספר תורת משה הוא: התואר^[4] והקישוט^[5].

באדם הוא: "קישוט שתוחם את הראש", תואר.

ארבעת הטבעות:

בארון הן: עוגנים של זהב בצורת טבעות.

בספר תורת משה הן: העוגנים הספרותיים של הספר: חיים, טוב, מוות ורע^[6].

באדם הן: עוגנים/מעגלי חשיבה^[7]. קרי, החיים והמוות הברכה^[8] והקללה.

הערות שוליים דף 49:

[1] "עלה אלי ההרה וגו'", להלן, החלוקה לשלוש – החלק שמספר על העצים נקרא תורה.

[2] כשמצפים זהב גם מבפנים – זה מראה על עושר.

[3] "זר" מקיף ואי לכך מגביל/תוחם. והוא דימוי למחשבה שכובלת. כלומר, ידע שמחויב לתואר – יהיה מוגבל.

[4] "חוקים ומשפטים צדיקים".

[5] היכולת הסופרית והספרותית של הסופר המקראי לשלב את החוקים, מקבילה לעבודת הצורף בזהב.

[6] ספר תורת משה עוסק בארבעת הנושאים האלו מתחילתו ועד סיומו. סיפור הבריאה בו יש חיים וטוב וסיפור גן העדן בו יש מוות ורע. ובספר דברים פרק ל' פסוק ט"ו: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע".

[7] אדם איננו באמת יכול להקיף נושאים אלו במחשבתו, נקודות המבט שלו (מחשבותיו/יצירותיו הן בשמיים והן בארץ) תהיינה מוגבלות בטבעות חשיבה אלו.

[8] ספר דברים פרק ל' פסוק י"ט: "העדתי (עדות) בכם היום את השמים ואת הארץ (בדים) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (טבעות) וגו'".

 50

שני הבדים:

בארון הם: מוטות שיטה לנשיאת הארון.

בספר תורת משה ובאדם הם: תפיסה של שתי השיטות בארץ ובשמיים, כדי להרים את המודעות.

כפורת:

בארון היא: כיסוי זהב על העדות.

בספר תורת משה ובאדם היא: "כיסוי של זהב על העדות". קרי, שכלתנות שמכסה על האמת.

(גם בספר תורת משה וגם באדם המילה "כפורת" היא מלשון כפולה. קרי, במובן של ציפוי^[1]/כיסוי, ובמובן של כפרה^[2] על חטא. קרי, "טעות".

לכן, גם בספר תורת משה וגם באדם, הכפורת היא אותו דימוי: ידע שגוי/טעות שצריך לתקן[3]).

לוחות אבן:

בארון הן: לוחות אבן כתובות משני הצדדים: עדות/הגבלה.

בספר תורת משה הן: 1. עדות הסופר בשני המשפטים הראשונים, 2. עשרת הדברים (הגבלה).

באדם הן: 1. עדות/אמת מגוף ראשון  2. הגבלה/המוגבלות שלו^[4].

על פי התבנית שעשה הסופר המקראי ניתן לראות את המקבילות/קשרים בין האדם, ספר תורת משה והארון. והם שלושתם כלים לאותה מטרה שהיא להיוודע אל יהוה.

מקום ההיוודעות: יהוה מתוודע מעל הארון, וספר תורת משה הוא המקבילה של הארון, ומי שמצוי רכון על הספר (ראשו נמצא מעליו) הוא האדם הקורא בספר. לכן, מקום ההתוודעות הוא בראשו של הקורא.

אבני הדרך להיוודעות: להתקדש[5] זה תנאי, ועשרת הדברים הם ההגבלה, אופן הביצוע הוא ריכוז המחשבה בזיכרון. המכשיר הוא מודעות, הדרך היא דרך האבות, והמטרה היא עדות על מפגש עם יהוה.

הערות שוליים דף 50:

[1] אצל נוח האלוהים מצווה אותו לכפר את התיבה מבפנים ומבחוץ. לכן, כפורת היא מלשון לצפות/לכסות על דבר, כמו למשל, המחשבות שמכסות/מסתירות את האמת.

[2] "תשלום הכופר היא הסכמה שהמעשה הובן כטעות, והוא גם פעולה מתקנת.

[3] לדוגמה פסלים על ארון העדות/ברית.

[4] אמת יכולה להבחן רק במסגרת גבולות, האדם הוא יחידה הווה בתוך הסביבה.

[5] ספר שמות פרק י"ט פסוקים י' י"א, להתקדש, לכבס שמלות ושלושה ימים ועוד בהמשך.

51

ההגבלה (מפתח), עדות עשרת הדברים:

הן נכונים לכול (חוקי היושר של הטבעיים של החיים/הברית) ואיתם ניתן להגיע אל ההווה/המצב היחידני, כאן אנו עוסקים באופן ביצוע המפגש המחודש עם יהוה דרך הזיכרון, ולכן נבאר את המשמעות שלהן, לגבי אופן פעולת ריכוז המחשבה בזיכרון.

לא תחמוד – אדם שחומד איננו מסופק ולכן לא יצליח להתרכז.

לא תענה ברעך עד שקר – לא יצליח להתרכז ויענה את עצמו בשקרים.

לא תגנוב – לא יצליח להתרכז מפני שלא יהיה שלם עם עצמו.

לא תנאף – יכשל במחויבות שלו להתרכז.

לא תרצח[1] – עלול לפגוע בעצמו בזמן הריכוז.

כבד את אביך ואת אמך – כשאדם מתרכז ונכנס עמוק יותר אל מחשבתו, הוא יראה שאביו ואימו זה למעשה הוא עצמו – במינונים שונים. כמו כן, האדם מבקש להתחבר אל הזיכרונות הקדומים של החיים המצויים בו, והם הועברו אליו מהוריו.

זכור את יום השבת – זיכרון תוך כדי שביתה (נפתח בהמשך).

לא תשא וגו' – חוסר ידע איננו מכשול, חוסר יושר כן. כלומר, אם בזמן הריכוז אדם העלה במחשבתו זיכרון שגוי ביושר, אז יהוה ינקה אותו.

לא יהיה לך אלוהים אחרים – לא להאמין לשום מחשבה שאדם איננו יכול להוכיח/להבין בצורה פשוטה מעצמו. לא לפעול על פי שיטות אחרות ("אלוהים"), ולא לראות שום תמונה וכו', ובטח שלא לעבוד את התמונות והמראות הנגלים לאדם – אלו תוצרים של מחשבתו ולא זיכרון אמיתי.

אנוכי[2] יהוה אלוהייך – בזמן ההתגלות האדם יהיה ערום ממחשבותיו, ויתוודע לזיכרון של התהוותו.

ישנם כלים במשכן שתפקידם לעזור בריכוז טרם המפגש/היוודעות והם:

שולחן לחם הפנים "לפני יהוה", כל אחד יודע שקשה להתרכז כשרעבים.

מזבח קטורת הסמים "לפני העדות", נמצא שם כדי להראות שישנם סמים שעוזרים לריכוז[3].

הערות שוליים דף 51:

[1] למעשה כל ארבעת ציווים (ביחד חמש): לא תחמוד, לא תענה, לא תגנוב, לא תנאף הם סוג של רצח.

[2] ספר בראשית פרק ג' פסוק י': "ויאמר, את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" הופעה ראשונה של המילה "אנוכי".

[3] ספר שמות פרק ל' פסוק ל"ו: "ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה וגו'". אהרון היה מקטיר פעמיים ביום בזמן הטבת הנרות, שזה דימוי לפעולת החשיבה/הבנה/לימוד (מנורה היא דימוי לצורת מחשבה). אולם, פעם בשנה היה מכפר עליו (מזה דם), והמזבח עצמו היה נישא על ידי בהמות.

52

תקציר העדות:

לכאורה, הסופר המקראי כתב ספר המתאר עלילה בה מעורבות היסטוריה ואגדות קדומות (מיתולוגיה). אבל, כאשר עוקבים מקרוב ובצורה שיטתית אחרי עבודתו של הסופר, והעלילה מקבלת את העומק ואת הממד האנושי, מתפוגג הדימוי וההבנה המתבהרת ועולה היא – שספר תורת משה הוא תרגיל במודעות^[1].

התרגיל במודעות נועד לקדם את יכולת החשיבה של האדם. אדם שהצליח להתקדם נקרא; "יהוה". כדי להגיע אל יהוה על האדם לעבור תהליך (התפתחות) שנקרא "בריאה"^[2].

כדי להגיע אל ה"בריאה" על האדם ליישם שיטת התבוננות שיש לה שני שלבים:

השלב הראשון – נקרא "עץ החיים" – בו מופנית המודעות של האדם אל החלק החושב שבו. התוצאה של הפניית המודעות אל החלק החושב ובכללן זה העיניים^[3] (תפיסת המציאות של האדם נשענת על הראיה), היא הכרה בהפרדה הקיימת בין המחשבות עצמן, לחלק שחושב (יוצר) אותן^[4]. כלומר, "עץ החיים" הוא נוסחה של דמיון מודרך שבאמצעותה האדם יכול להיות מודע כיצד הוא מורכב (החושב והמחשבה)

השלב השני הוא מרחב תודעתי^[5]  – נקרא "עדות" – בו האדם חווה ומבין את מהותו. אל השלב הזה ניתן להגיע בעזרת חוקי ההגבלה/חיים ושם נמצאת היכולת להעיד על המצב היחידני^[6] של מהות האדם – "יהוה".

מזמן שאדם עבר את התהליך והחוויה של מהותו, הוא בהכרח נברא כאדם חדש אשר מנהל את חייו ועולמו, על פי חוקי החיים שמקיימים אותו, להלן, עקרונות היושר הטבעיים.

הערות שוליים דף 52:

[1] כל ההקשרים הדתיים אינן ממין העניין, כי התרגיל במודעות הוא תרגיל רציונלי במהות האדם כבן אנוש, ואילו דת עוסקת בעדכון תאוריה רגשית ביחס לכתוב.

[2] אבולוציה. יצירה חדשה בהתאם (בצורה ישרה) ובהמשך לתהליך הטבעי. לדוגמה: התפתחות/האבולוציה שניתן לראות במוח האדם, הווה אומר, מנגנון מתפתח, על מנגנון קדום יותר.

[3] כל שיטת המודעות למצב היחידני מבוססת על שינוי מיקוד הראיה בעיניים, תוך כדי ריכוז.

[4] עבור תבנית החלק החושב המציא הסופר המקראי את המילה אדם, ועבור צביר המחשבות שמוכלות בו, הסופר המציא את המילה איש. הווה אומר, אדם = תבנית, איש = מחשבות.

[5] מרחב פנימי בו האדם הווה. המקבילה הספרותית שלו מתוארת בשני הפסוקים הראשונים בספר תורת משה.

[6] סינגולרי, בו האדם חווה את כלל המודעות שלו.

53

עדות[1]

העדות הפותחת את ספר תורת משה, מכילה את כלל החוויה של ספר תורת משה. והיא החלק שאליו שואפים להגיע. ומכיוון שחלק זה מכיל את הכול[2], הוא צריך להיות נחווה על ידי כלל המודעות של האדם. ולכן בהכרח, זו חוויה אישית הדורשת התבוננות פנימית[3], והתבוננות פנימית היא דבר נלמד ולכן מצריכה ידע ושיטה, הידע מצומצם בעשרת הדברים והשיטה היא ריכוז/ישר.

עולמו הפנימי של האדם, ניתן לבחינה על ידי עצימת העיניים והתבוננות ישרה פנימה (ריכוז/נעיצת מבט) – זהו כל הסוד לידיעת האדם את עצמו.

נשאלת השאלה: אם זה כל כך פשוט מדוע לא כולם עושים זאת? התשובה לכך היא: מוח של אדם ששוגה/לא מקיים את הברית (עשרת הדברים) עסוק בלהמציא מחשבות[4] שיסתירו[5] את העובדה הזו (של אי קיום הברית של החיים עצמם), כלומר, עסוק בכיסוי של האמת. והאמת הפנימית שכל אחד יודע היא; שהאדם הוא יצור רב תאי. והציוויים של לא תרצח ולא תגנוב וכו' הן לכאורה ציוויים חברתיים, אולם כעת האדם מתעסק רק עם עצמו. ובתוך עצמו ישנה מערכת יחסים בין תאיו ואברי גופו השונים שלא היו יכולים להתקיים יחדיו ללא חוקים חברתיים שכאלו[6], התאים והאברים של האדם חייבים לעבוד באיזון ובחוקיות מסוימת כדי לקיים חיים של יצור רב תאי, אם לא, הייצור הרב תאי הזה יתפורר[7]. כי אלו החמישה (לא תרצח וכו') הם חוקים חברתיים/גופניים אשר שומרים על שלמות הקבוצה/גוף, ולכן מוח אדם שאיננו מקיים את החוזה של החיים, מפחד (מונע מעצמו) בצדק לחוות את החוויה המודעת של המפגש עם יהוה.

שאר חמשת החוקים (כבד/שבת/לא תשא/לא אלוהים אחרים/אנוכי יהוה) הם חוקים מחשבתיים לריכוז; הדרכה על הלך הרוח של המחשבה/באיזו צורה לגשת לזיכרון בזמן ההתבוננות פנימה, כלומר; כבד – קח בחשבון את מה שקדם לך. שבת – תיגש רגוע. לא תשא – תיגש נקי. לא אלוהים אחרים – תיגש על פי השיטה הזו – שלך. אנוכי – ההבנה של החיים נמצאת במרחב שלך.

ולכן, הפיתוח של ספר תורת משה/הסופר המקראי הוא: מספיק להסתכל ישר ולקיים את עשרת הדברים כפי שמפורט: חמש של לא לפגוע, וחמש של במה להתרכז כדי שהאדם יצליח לעבור את מחשבותיו ולהגיע אל ידיעת עצמו מתוך עולמו הפנימי (יהוה אלוהיו).

הערות שוליים דף 53:

[1] מרחב הפנימי מגוף ראשון והוא מספר על כיצד ליישם את כוונת הסופר המקראי בספר תורת משה.

[2] מבחינת דימוי, השמיים והארץ כבר נוצרו שם, כלומר, הפעמים הבאות הן הרחבה על הכתוב כאן.

[3] זהו העולם בו האדם יכול להיות בטוח באיכות/אמיתות התשובה שיקבל, ולכן קוראים למידע ולמרחב כזה "עדות".

[4] המחשבות הן; תרגום/ביטוי מוחי של תחושות (מידע על פעולות של חיישנים בגוף), רגשות (ניהול תחושות) ועיבוד מידע (פעולות חישוב/בניה ופירוק תבניות) והן מופיעות בגוף כתחושה, ובראש – גם כדיבור פנימי (קול) וגם כדמיון (תמונות/מראות), ולכן צריך שיטה כדי לעבור אותן.

[5] תוצרים שמכסים על המהות, אפשר לראות את ה"כיסוי" כמורכב מזיכרונות (אותם מכילים), ומזיכרונות חלקיים (אותם מנקבים או מיישרים). זיכרון מלא מקודד על ידי חיבור לתחושה, רגש ולתוצר שכלי (חישוב/דמיון). ואילו זיכרון חלקי יחסר אחד מהחיבורים, ויקיים "נוהל פיצוי" בו אחד מחלקי המודעות יפצה על חוסר בחיבור.

[6] הברית הזו היא בסיס "כתוב" החוזה/ההסכם/הזיכרון הכללי – ד.נ.א., הרי מה הטעם של תאים לחבור ביחד ולהיות יצור רב תאי אם הם פועלים לרעה אחד נגד השני?

[7] הבנה זו קיימת גם בעולם בחוץ וגם בעולם בפנים מלכתחילה, והיא זו שמהווה את התשתית לכל התפתחות של צורת חיים רב תאית/מורכבת.

54

ניתן לעבור את המחשבות את שמכסות על מהות האדם אך ורק בעזרת המפתח (10 הדברים), אולם כדי להגיע אל "הדלת", ניתן להשתמש בדמיון מודרך, הסופר המקראי עיבד[1] שתי מחשבות שיטתיות (עצי שיטה) שאפשר לעקוב אחריהן כדי להגיע אל המרחב התודעתי שבו קיימת הדלת. (המודעות למרחב הזה הוא מצב נפשי שכל אחד חווה באופן טבעי, והוא מצב המרחב בו פועלת המחשבה, למצב זה שהוא טרום מודעות יש שמות רבים כגון: אור/הארה/מלאך יהוה/היכל/מחזה/הזיות/סוף המחשבה/קדש/שקט בראש/שלווה וכו'.), שיטת המחשבה שנעקוב אחריה, נקראת "עץ החיים[2]" אולם לפני ביאור שיטת עץ החיים נסביר מעט על שיטת  עץ הדעת ביחס לשיטת עץ החיים:

1. (עץ הדעת); הדרך להגיע אל ה"אור" (סוף המחשבה וכו') עבור בעלי הידע היא על ידי פעולת חשיבה מעמיקה. כלומר, האדם לוקח נושא ומנתח את כל האפשרויות שיתכנו בו עד שיגיע למצב בו הוא איננו יודע יותר, ואז עליו לשבות[3].

הערה לעץ הדעת: דרך עץ הדעת היא בחרבה, ומאופיינת במעבר של המחשבה (מודעות) דרך חור בשדה הראיה (תודעה). זו חוויה אישית^[4] בה המתבונן יחוש סוג של סחרחורת^[5] כתוצאה מריכוז. ואם הוא לא מסיט מבטו, ואם הצליח להתגבר על פחדיו, הוא יחוש שכל הווייתו נשאבת אל החור הזה. ואם הוא מצליח לשמור על קור רוחו, הוא גם יעבור דרך החור. (מעבר זה מופיע בדמיון גם כעין^[6] זוכרים? מתמקדים בכתם העיוור) המרחב אליו החור מוביל הוא של ה"יום האחד" בשיטת עץ החיים, קרי, ה"אור". אבל, כל עוד האדם רואה^[7] צבע אור אחר מזהב/אש, ו/או דמויות/תמונות של עין או של מלאכים וכיוצא באלה, הרי אלו הם תוצרי שכלו והוא לא יעבור גם אם נדמה לו שכן – זה רק דמיון. אולם, אם הוא מתמיד להיות מרוכז בנקודה אחת בשדה ראיה מואר ונקי ממראות וקולות והוא מקיים את הברית, האור שלפניו יתגבר ויזרח עד שהאדם יהיה מודע ליהוה – יהוה זורח משעיר[8].

2. (עץ החיים); עבור אלו שאינם בעלי מידע הדרך להגיע אל ה"אור" תהייה קצרה יותר. זאת מכיוון שבסוף המחשבה יש חוסר מחשבה. לכן, מי שאין לו הרבה מידע לא יהיה לו הרבה מה לגלגל במחשבתו, והוא יגיע לקצה שלה מהר יותר. וגם עליו יהיה לשבות שם, המודעות ליהוה תבוא אליו להכרה (יהוה בא מסיני[9]).

לסיכום: שני העצים הם דרכים להעסיק את המחשבה עד שהיא נעצרת/שובתת^[10], החידוש של ספר תורת משה הוא; כתיבת השיטה והעדות. קרי, שמספיק לקיים נכון ובאופן גורף את עשרת הדברים, והם כבר יביאו את האדם אל המודעות של המצב היחידני.

הערות שוליים דף 54:

[1] זיכרונות אזוריים.

[2] אצל האבות היא גם מופיעה בכינוי "באר שבע".

[3] להתמיד במצב של חוסר הידיעה וחוסר תנועה בגוף. כלומר – ריכוז באין, (שזה מקביל להתבוננות בנקודה על קיר לבן). זוכרים? האבנים נתגלו מתוך חוסר ידיעה.

[4] "שירת דבורה" (הר אפרים) הנמצאת בספר שופטים פרק ה' פסוקים ד'/ה' מתארת זאת כך: " יהוה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. [ה] הרים נזלו מפני יהוה וגו'", זו צורה ספרותית לתאר התרגשות בגוף, ומסמוס המחשבות.

[5] אלו הן מחשבותיו/תוצרי שיכלו מסתחררים "חרב מתהפכת" ובדברים פרק ב' פסוק א'/ג': "ונסב את הר שעיר ימים רבים" "רב לכם סב את ההר הזה"

[6] ספר בראשית פרק ט"ז פסוק ז': "וימצאה מלאך יהוה על עין המים במדבר על העין בדרך שור".

[7] ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב: "וידבר יהוה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול".

[8] ספר דברים פרק ל"ג פסוק ב': "וזרח משעיר למו".

[9] ספר דברים ל"ג פסוק ב': "יהוה מסיני בא".

[10] עד שאיננו יודע, ועד שאיננו יכול לדעת עוד, מצב בו הוא רק הווה/נוכח/מודע.

.

 55

ביאור דרך האבות בספר תורת משה

דרך האבות במגבלת עשרת הדברים, זו דרך שבסופה התמזגות[1]. בה התודעה[2] נפרשת, ויורדת אל האדם. זהו רגע בו האדם חווה את האיזון העדין של חייו, ומשם הוא מתחבר ונברא. התהליך קורה כך:

ראשית, האדם עוצם את עיניו ומתרכז בנקודה אחת בשדה הראיה שלו. הריכוז בנקודה אחת, יהפוך אותה לנקודה של אור שנקראת "סנה"[3]. ומנקודה זו, עליו להקשיב. בדרך לשם, יעברו בו מחשבות/רגשות/תחושות שעלולות לסחוף[4] אותו, להוציא אותו מריכוז או שהוא יירדם. בשלושת המקרים האלו, יהיה עליו להתחיל מחדש[5]. המטרה היא להיאחז בהווה (נוכח/ער/מרוכז/מודע/קשוב) בדממה, ומבלי להפריע[6] ולהעיב על היש בתוצרי השכל והגוף.

הדרך להפעיל את השיטה כפי שהיא מופיעה בספר תורת משה[7].

נחזור אל מרה שבה עסקנו מעט, כי שם משה נותן את השיעור הראשון ולאחר מכן נראה בקצרה כיצד הסופר לאורך הספר מרחיב, מפרט וחוזר על הדרך כי העם לא מבין:

מקרא ספר שמות פרק ט"ו:

[כב] ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים  [כג] ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה [כד] וילנו העם על משה לאמר מה נשתה [כה] ויצעק אל יהוה ויורהו יהוה עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו [כו] ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יהוה רפאך.

ביאור:

לאחר שהסופר המקראי (בדמותו של משה) הצליח לבקע את ים סוף. הווה אומר, שכלו יכל לבקע את רגשותיו (הוא רואה את השניות/דו צדדיות שברגשותיו). הוא התקדם אל המדבר שור ("מדבר" במשמעות של קול פנימי שאומר כיצד לראות ו"שור" הוא ראיה בעברית).

עברו שלושה ימים (של התקדשות) ועדיין לא הצליחו לשתות מים. כלומר, העם לא הצליח להתגבר על רגשותיו, וליישם ראיה נכונה.

יהוה (האדם שלמד/מודע) הראה למשה (דמות מלמדת) עץ (צורת מחשבה) שאותה הוא השליך למים (הפעיל על רגשותיו) והמים מתקו (והצליח לו). ומכיוון שכך (מסקנות הלמידה), הוא שם שם לו חוק ומשפט: שמיעה, ראיה, האזנה. הווה אומר: תקשיב לקול הפנימי שלך, ("ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלוהייך"), התבונן ישר בריכוז ("והישר בעיניו תעשה"), ותפעל על פי מה שתשמע ("והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו").

הערות שוליים דף 55:

[1] לנקודה סינגולרית של מודעות ושל תודעה (מודעות = חיים, תודעה = יש).

[2] היש/השדה.

[3] מלשון "סין". הפיתוח של משה מבוסס על תורת האבות שבאו ממסופוטמיה.

[4] דמיונות/חלומות/הזיות.

[5] כלומר, הוא לא הצליח לטפס על עץ החיים והוא יחזור אל עץ הדעת.

[6] "אפקט הצופה".

[7] תפקיד הדמות "משה" היא למשות את המודעות אל יהוה.

 56

מאוחר יותר בספר שמות פרק י"ט בו העם חונה נגד ההר ולכן הם לא מצליחים לעלות, הסופר מוסיף את ההתקדשות וההגבלה. קרי, עשרת הדברים/מפתח (וזה עזר לזקני/אצילי ישראל והם הצליחו לעלות מספיק כדי להבין/לחזות בשיטה[1]). ובספר דברים שהוא הביאור של ספר תורת משה, הסופר אומר לא לראות שום תמונה ולשמוע רק קול אחד ("שמע ישראל [2] וגו"').

לסיכום ביאור דרך האבות בספר תורת משה:

ההכנה:

להתקדש – על האדם לרצות ולהפעיל את יכולת החשיבה שלו.

לכבס את השמלות – להתנקות במחשבה ובגוף (הכיסויים שלהם).

משה מוסיף, לא להתקרב לאשה^[3]. שזה אומר – חיסכון והשקעה רצויים בכוח. כלומר, לא לבזבז כוח על חלקים מרגישים ולהשקיע כוח בחלקים חושבים. הנחיה זו עוזרת להבדיל בין הרגש למחשבה.

הפעולות על פי ספר תורת משה:

להקשיב לקול הפנימי (יש רק קול אחד), להתרכז בנקודה בשדה הראיה (ולא לראות שום תמונה[4] רק אור/אש), ולקיים את עשרת הדברים.

אופן הביצוע:

שמיעה – להאזין[5] לקול הפנימי טרם ובזמן העלאת הזיכרונות (השלב הזה מתאפיין בדמיון פעיל שאותו עוברים על ידי ראיה/אחיזה בנקודת מבט/מיקוד/ניקוב).

ראיה – כאשר אדם הגיע אל האור, עליו להשקיט את הקול הפנימי שלו ולהתרכז בעיניים עד שהוא יראה את ה"סנה".

שמיעה – מרגע שהוא רואה רק נקודה של אור בצורה יציבה (סנה) עליו לחזור ולהאזין לקולו הפנימי שיגיד לו אם הוא יכול לעבור את האור הזה.

אחרי שהוא מצליח לעבור את האור הזה הוא יאזין לקולו הפנימי המפוקח.

הערה:

ההתקדשות והניקיון הם כדי להכין את התשתית למפגש טוב, נעיצת המבט היא כדי להגיע אל מעבר למחשבות (דימויים), ועשרת הדברים הם כדי להגביל את המחשבה/דמיון (ריכוז).

הערות שוליים דף 56:

[1] ספר שמות פרק כ"ד פסוקים ט' עד י"א: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל [י] ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר [יא] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו  ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו"

[2] ספר דברים פרק ן' פסוק ד': "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד".

[3] ספר שמות פרק י"ט פסוק ט"ו: "ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים: אל תגשו אל אשה" ולאחר מכן מפרט כל סוג של מגע מיני.

[4] ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב: "וידבר יהוה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול".

[5] זו הסיבה מדוע "עץ החיים" מאופיין בדיבור של האלוהים, "עולמו הפנימי" של האדם נברא בדיבור.

 57

דמיון מודרך

בחלק זה נבאר כיצד להשתמש בדמיון (חשיבה מטאפורית ישרה) כדי ליישר את המחשבה, רגש ותחושה עם המציאות[1] משה מלמד כיצד לעשות בוננות עברית[2] ויש לה שני כללים:

1. הראשון הוא כמו שנאמר בספר שמות: "הישר בעיניו תעשה וגו'" (הגעה דרך העיניים/ראיה). 2. השני כמו שמבואר בספר דברים: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד", (הגעה דרך האוזניים/שמיעה) נבאר:
2. (ראיה) בזמן הבוננות כאשר מתרכזים ונועצים מבט, עולים דמיונות במחשבה, השיטה לעבור את הדמיונות האלו (מראות/תמונות/חזיונות) היא שצריך לזכור לחזור ולמקד את המבט בנקודה אחת שנמצאת במרכז שדה הראיה ו/או התמונה שעולה בדמיון. הסופר המקראי חצב מילים שמסכמות את כלל המחשבות שיעברו לו בראש (החיים הם פשוטים ועושים את כולם דומים מבפנים) ולכן אם הוא יקטלג את מחשבותיו על פי הנושאים המופיעים בסדר הבריאה (כפי שמפורט בהמשך) הרי הוא יפסע בדרך סלולה, המבנה של העץ משמש כמפה שבה אדם יכול למצא סדר להופעת המחשבות.
3. (שמיעה) בזמן הבוננות אדם יקשיב לקולו הפנימי, ומכיוון שכך, קול זה עלול להתחלף בקולות רגשיים אחרים, כמו למשל "יצר טוב" ו"יצר רע", קול בעד וקול נגד. כל אלו הם דמיונות שווא, ישנו רק קול אחד והוא קולו של יהוה, משמע שקולו (גם הפנימי) של האדם הוא קולו של יהוה. ולומדים זאת מהמילים "יהוה אחד", כלומר אם יש רק דבר אחד הרי הוא אתם, הוא לא יכול להיות נפרד. לדוגמה: אם אדם נמצא בחדר לבד והוא שומע מישהו שואל "אם יש כאן מישהו בחדר?" הרי ברור שהכוונה היא אליו. או אם מישהו נותר לבדו, אחד אחרון בתור וכל האנשים שהיו לפניו נכנסו, וכעת מזמנים את מי שעומד בתור – הרי ברור שזה ההכוונה היא אליו. כך גם בשמע ישראל וגו', אם יש רק קול אחד לאלוהים ואדם שומע רק את קולו שלו עצמו הרי הכוונה היא שקולו שלו הוא קולו של יהוה. לסיכום: משה מסביר כי האלוהים של האדם מתגלה דרך השמיעה בצורה אחת, אי לכך, הקול הפנימי של האדם הוא הקול של יהוה (כל דעה אחרת מפרידה בין האדם לבין אלוהיו, והיא איננה נכונה).

סיכום:

על האדם לשבת או לשכב ללא תזוזה[3] ובמשך הזמן הזה לנעוץ מבט[4] – "הישר בעיניו תעשה" – בלי להפסיק[5], לחלום או להירדם, ובלי לשמוע קולות למעט קולו הפנימי. הדברים כבר יקרו מאליהם.

הערות שוליים דף 57:

[1] ללכת עם המחשבה דרך הרגשות ודרך התחושות בצורה ישרה אשר מביאה את המודעות אל זיכרון הרגע הנוכחי.

[2] זה שם מתוך ספר הישר שמתאים לדוברי העברית בזמן הזה, במקור המילה היא ל"היוועד" והיא המילה הנכונה, רק בשלב הזה של טרום ההיוועדות אנו נשתמש במונח הזה כדי להקל על ההבנה.

[3] כל תזוזה רושמת זיכרון חדש ובכך מאריכה את הדרך.

[4] זה כמו לקרוא בספר. צריך לנעוץ מבט במה שכתוב. בזמן שהעיניים גולשות החוצה מהכתוב, אזי ההבנה שרכשנו היא לא מהספר בלבד. כאן אנו מפעילים את השיטה המקבילה לקריאה בספר, על תודעת האדם. כל זאת כדי להבין את מהותו. אם האדם לא ינעץ מבט ב"ספר הזיכרונות" הפנימי שלו, בדומה לקריאה בספר, הדעה שהוא יקבל – לא תהייה לגמרי שלו.

[5] הטעות הנפוצה בראיה היא להפסיק את הריכוז ברגע שעולות תחושות/רגשות/מחשבות לא נעימות.

58

התבוננות פנימית:

הנחיה[1]  לביצוע הדמיון המודרך של עץ החיים

מתחילים[2] ביום שביעי (שבת) כי הוא, זו גם הסיבה שלאורך כל ספר תורת משה אתם רואים חזרה על המספר 7 וזו הסיבה מדוע יום השביעי הוא יום מקודש, כי זו הנחיה על כיצד לעשות את הבוננות העברית ("מדיטציה ישראלית"). מכיל את השמיים והארץ ("ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם"). פעולות האלוהים ביום הזה הן: הכלה, שביתה, ברכה וקידוש. ולכן הפעילות הרצויה היא יכולת להכיל מידע ("ויכלו/ויכל"), השבתה של פעולות רצוניות של הגוף ושל המחשבה ("שבת מכל מלאכתו"), יכולת להבריך[3] את הגוף ואת המחשבות במשמעות של להגביל ("ויברך אותו"), ויכולת להבדיל ולעלות בתדר המחשבה ("ויקדש אותו"[4]). כלומר, אלו הן ארבעת הפעולות שהמתבונן צריך לעשות בעצמו והן הכנה להתבוננות פנימית: להכיל (מלשון הכלה ומלשון סיום), לשבות (שביתה), לברך (להציב גבולות) ולקדש (להבדיל בצורה עליונה).

כדי להיות לחוות את עצמו ואת הסביבה (היש) האדם משתמש בעיקר בשלושה כלים: גופו בכלל[5], שמיעה[6] וראיה[7]. והוא חווה את המודעות של עצמו ושל הסביבה דרך: תחושות, רגשות ומחשבות. לכן על האדם לבודד אותם, להבדיל ביניהם, לישר אותם[8] ואז למזג אותם בצורה מסודרת בחזרה לנקודה אחת.

שבת גופנית: לשבות בגוף זה לא קל, אבל זה החלק הפשוט[9], לכן נייחס אותו לתחושות. כלומר, אם הגוף שקט ובלי תחושה שמוציאה מריכוז (דורשת פעולה), הרי ניתן להמשיך ולהתרכז. כי תחושות הגוף לא מושכות אליהן את מודעות האדם ("תשומת לב"), וכך הגוף[10] משמש כמדד למחשבה ישרה עם החיים. וזה הגיוני, כי הגוף של האדם הוא תוצר התפתחותי שמכיל ברגע זה בהווה את הזיכרון של החיים בכלל, ושלו עצמו בפרט.

שבת מחשבתית: לעומת זאת, בשלב הראשון קשה יותר לשבות במחשבה. ולכן, הסופר המקראי משתמש בה כדי לפענח את עצמה. מכיוון שבהתחלה לא עוצרים את המחשבה במכה אחת, הרי הימים[11] מפרטים את השלבים ל"האטה" שלה. הווה אומר, בזמן שהאדם שובת בגופו ללא תנועה, מחשבתו עדיין מתרוצצת במוחו, עליו להפנות אותה (להרכיב אותה) אל נוסחת עץ החיים. שם הוא יסווג (ידמיין בצורה מודרכת) כל מחשבה/רגש/תחושה שעולים – למתרחש באחד הימים. דבר זה יסייע לו להכניס סדר במחשבתו, ובכך לקחת עליה שליטה[12]. המדד לסיום "הרכיבה" על המחשבה הוא – חווית הטוב הכוללת של הגוף והנפש (מחשבה/רגש/תחושה). קרי, "וירא אלוהים כי טוב"[13].

לסיכום: את התחושות האדם יחווה בגוף[14], ואת הרגשות והמחשבות הוא יחווה בשמיעתו ובראייתו (ראשו).

מרגע שאדם שובת בגופו, הרי הוא נמצא ביום שבת. ואם הוא מצליח להשבית/לברך ולקדש את מחשבתו, השבת שלמה ולכן הוא יעשה קפיצה[15] לעדות[16]. אולם אם מחשבתו איננה שקטה, הוא יכול להפנות אותה אל סדר הבריאה ולדמיין:

הערות שוליים דף 58:

[1] התנאי להצלחה הוא לקיים את החוקים של החיים.

[2] אנו מתחילים לדמיין ולשאוב מידע מהיום השביעי כי: 1. יום שבת הוא מוטיב מרכזי ומוזכר לאורך כל הטקסט, ובנוסף הוא אחד מ 10 הדברים/חוקים של החיים/מגבלה. 2. אנו מתחילים מהסוף (של הבריאה/עץ החיים) כדי להגיע אל ההתחלה. 3. ישנה אנומליה בכתיבה שיש לשים אליה לב; ליום השביעי אין ערב, והוא איננו מסתיים.

[3] להוריד על הברכיים, כמו למשל: אצל אליעזר עבד אברהם. ברכת יעקוב לאפרים ומנשה. ספר איוב.

[4] קדוש = מובדל במובן עליון/נשגב.

[5] 1. הגוף הוא מדד למערכת היחסים בין עולמו הפנימי לחיצוני. 2. חושי טעם/ריח נכלל בזמן הזה בגוף כי לא אוכלים/מריחים בעת ההתבוננות הפנימית.

[6] עולמו הפנימי.

[7] עולמו החיצוני.

[8] להעלות אותם במחשבתו בצורה ישרה (מלאה) ולהתמודד איתם: להכניס בהם היגיון, להרגיש אותם ולחוש את המסקנה בגוף, אם יש בזיכרון היגיון ואם הוא מרגיש טוב, והגוף שקט, הרי האדם ישר עם הזיכרון הזה.

[9] הגוף פועל באופן עצמוני.

[10] (חוסר מודעות לתחושות הגוף) תחושת הגוף הטובה היא זו שמאפשרת יכולת להעמיק בריכוז המחשבה.

[11] הימים מתארים תסמיך (אסוציאציות) של זיכרונות משותפים לכלל האדם.

[12] תבנית עץ החיים בנויה מזיכרונות עמוקים המצויים בכל אדם. ולכן קל/טבעי יהיה למוח האדם לחבר וליישר תמונות/אסוציאציות אלו, אל הזיכרונות שלו. כלומר, האדם מדמיין את מה שכתוב ובודק איך הוא מרגיש ביחס לכך. אם הוא מרגיש/חש לא טוב כנראה הוא לא מחובר ישר וכו'.

[13] כלומר, למעט שני ואחד, השלב (יום/מעבר על קבוצת זיכרונות) מסתיים עם ראיית האור מאחורי המחשבה של אותו יום תוך כדי תחושה של טוב.

[14] תחושות. צריך לזכור שאנחנו בחיפוש אחרי החלק החי והוא נמצא בגוף. ולכן בעץ החיים – שהוא הגוף של בן האדם – התחושה היא אמצעי הקשר עם יהוה. כלומר, אפשר להתקדם במחשבה, רק אם התחושה בגוף נותנת את האפשרות להיכנס למרחב התודעתי בצורה מודעת (בערנות). בזמן ההתבוננות/הריכוז, כל שאר החושים/תחושות נכנסים תחת כותרת של "גוף".

[15] מכיוון שהחוויה היחידנית היא חוויה קבועה באדם ורק המחשבות שלו מפריעות לו לראות אותה הרי בכל שלב ובכל זמן הוא יכול לעבור אל העדות ולהגיע אל "יהוה". זאת בתנאי שבזמן הזה של ההתבוננות הגדרת המודעות שלו היא כדלהלן: תחושה טובה של חוסר תחושה בגוף עצמו, מחשבה חופשית לעצור ורגש משוחרר להירגע.

[16] שני הפסוקים הראשונים של ספר תורת משה "בראשית ברא וגו'", בדמיון המודרך זה המרחב בו מתבצעת ההיוודעות/מפגש/תפיסת ההווה וכו', יש לזה שמות רבים כי כולם מתכנסים לנקודה אחת בה הכל אותו דבר.

60/59

ביום השישי הוא יעבד[1] (יעלה בזיכרונו ויישר לדמיונו) את כל המחשבות הפנימיות (לגופו) – בחלק העוסק בבריאה של האדם. ואת שאר המחשבות החיצוניות (מחוץ לגופו) – בברכה. קרי, מערכת היחסים של האדם עם סביבתו. את כל הרגשות שיש לו בנוגע לכך, הוא יכול לסווג כחיות, מפני שהם יוצאים מהאדמה שזה החלק הרגשי/חייתי במחשבתו.

ביום חמישי, (בהנחה שאדם הצליח להעסיק את מחשבתו בדמיונות של "יום שישי" והוא יכול להכיל את המחשבות שלו על עצמו ועל סביבתו בצורה ישרה, ועדיין לא עשה קפיצה מחשבתית ליום האחד) תחושות גופו יתחילו להציק לו. חלקן יופיעו לו כתחושות של גוף[2], וחלק יופיעו לו כמחשבות חמקמקות. ולכן הוא יוכל לסווג ולדמיין את התחושות של הגוף כדגים, ואת התחושות של המחשבה – הוא יסווג וידמיין כעופות. זהו שלב עקרוני (חלק קדום בגופו/מוחו של האדם), וחלק מהרואים נעצר שם ונותן לתחושות אלו לנהל את עולמם, וכך נבראים התנינים הגדולים. כי אדם שמתנהל על פי תחושותיו יברא את עצמו כתנין גדול^[3].

ביום הרביעי, אם אדם הצליח להרגיע את גופו ומחשבתו ביחס לזיכרונות התחושתיים שלו, כלומר, החושים שלו רגועים והם לא מפריעים לו לשבות. ואם הוא עדיין נשאר אלוהים (מכיל/שובת/מברך/מקדש) של מחשבתו וגופו, שזה אומר: בעל יכולת להכיל את מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו תוך כדי שביתה בגוף בלי לזוז. הרי הוא יכול להמשיך אל המאורות הגדולים שזה דימוי לידע באופן כללי כגון: זמן, צפייה בכוכבים, תורות/חוכמות וכדומה. הווה אומר, היום הרביעי מציין את השלב בו האדם מגיע אל המרחב בו ניתן להעמיק ולחשוב על זמן ועל מיידע[4] בריכוז.

ביום השלישי ובהנחה שאדם לא הלך לאיבוד בתורות אחרות ולא הלך לאיבוד בחוכמתו שלו. הוא יגיע אל השלב בו הוא יצליח להיות מודע להבדל בין רגש לתחושה. דבר זה מופיע כדימוי של התהוות היבשה מתוך המים. הווה אומר, הוא יצליח למצוא בתוכו את המקום היבש (יבשה) מרגש (מים). ומכאן האדם יכול להיות מודע כיצד מתפתחים הרגש, והמחשבה הרגשית מהתחושה (ארץ). הדימוי לכך בסדר הבריאה הוא צמחיה.

ביום השני, אם האדם לא נסחף אחרי רגשותיו/מחשבותיו, הוא יוכל במחשבתו האלוהית להפריד בין מים למים (רגש – מים מתחת לרקיע. ומחשבה – מים מעל לרקיע). הקו ביניהם הוא הרקיע[5]. כלומר, הוא רואה את המהות שלו על רקע רגשותיו ועל רקע מחשבותיו.

הערות שוליים דף 60/59:

[1] פעולות מחשבתיות כפי שפירטנו קודם כאן (הקדמה לארון ועדות) ובהערת שוליים באיוב, העיבוד נעשה על ידי מודעות לזיכרון מלא/זיכרון חלקי, כלומר, כאשר מעלים זיכרון כלשהו קודם כל בודקים אם הוא היה ומה הסימוכין שלו? אחר-כך מנסים לדמיין אם הוא יכול להתמשך לעתיד עם שאלות כגון: האם ישנה היתכנות, האם הוא הגיוני, מה ההיתכנות, בקיצור כל השאלות של מה, איך, כיצד ומדוע. לסיכום: עיבוד מידע הוא פירוק וחיבור מחדש, עד שממצים את כל האפשרויות הגלומות בו או עד שהמוח מסופק ונרגע, לא לשכוח המטרה היא להירגע/לשבות בגוף ובמחשבה. (דרך אגב, המחשבות האלו שמקרבות ומעלות את האדם לחוויית ההווה המודעת – יהוה – נקראות "עולות".)

[2] המוח בודק/עובר על קבצים של זיכרונות החושים/תחושות. זהו שלב בו המתבונן מתחיל להיות מודע לדואליות בצורה הכי קרובה אליו. קרי, גופו.

[3] מחשבה של תנין היא דימוי למוח דו חי. קרי, המוח הקדום: "קטן ממני אני אוכל, גדול ממני אני בורח".

[4] מדע/קונספציות/מוסכמות בכלל, לאו דווקא אזוטריה של דת.

[5] שנהפך להיות "שמיים".

61

היום האחד (הוא יום שיכול לחול בכל יום/זמן, אין יום ראשון). לאחר שגופו של האדם אפשר לו לסקור את מחשבותיו, ואין לו יותר מה לדמיין ועל מה לחשוב[1], הוא יגיע אל ה"אור"[2]. כעת, עליו להמשיך ולהתחבר אל זיכרון היותו אחד וזיכרון היותו אחד תחום/מוגבל בחוזה של עשרת הדברים. בשלב הזה על המתבונן לעבור במחשבתו על 10 החוקים ולבדוק את עצמו ביחס לכל אחד ואחד מהם אם הוא עומד בהם, כלומר, לשפוט את עצמו ביחס לקיום החוקים של החיים. המפגש מתרחש בשדה של החוק הראשון ("אנוכי יהוה וגו'") אבל עד שזה קורה; גם כאן כמו קודם, עליו להמשיך ולהתרכז בנקודה מדומיינת שנמצאת במרכז שדה הראיה שלו, במטרה להביט/להתבונן מתוך הכתם העיוור שבשדה הראיה. וזה הדבר הישר שאפשר לעשות "בעיני יהוה". כדי לא להעיב על האור הנקי עליו לעצור במחשבתו ולא לחשוב על שום דבר ולא לעבד מידע ולא להכניס מידע[3] ולא לראות שום תמונה רק אור/אש, על המתבונן להישיר מבט דרך ה"אור הפנימי" הזה, וזה אור טוב, מפני שניתן להמשיך מימנו אל שלב העדות שמתחילה ברגע שהקול הפנימי משתתק[4].

ספר בראשית פרק א' פסוק ב': "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

הפסוק השני בעדות מתאר את השלבים של החוויה הגופנית והמחשבתית של האדם שמתחיל להתחבר לאחר הפירוק שהוא עבר בדמיון המודרך של עץ החיים. זהו שלב בו המודעות שלו לומדת להתרכז בחלק המשותף לגופו ולמחשבתו.

בתחילת שלב העדות האדם יחוש את גופו ואת מחשבתו מתחילים להתמצק[5] בצורות הבאות:

"רוח אלוהים מרחפת על פני המים" – זה שלב בו הוא חווה את מחשבתו כיכולת אלוהית[6] ואת גופו כמים – עליו להמשיך להתרכז בנקודה האחת ולא להיסחף בחשיבתו האלוהית.

"חושך על פני תהום" – זהו שלב בו עליו להתגבר על הפחד. חושך הוא חוויה של חוסר מידע (אור הוא מידע) – עליו להמשיך להתמקד למרות שהוא לא יודע ולא מבין מה קורה.

"והארץ הייתה תהו ובהו" – הארץ היא דימוי לגופו שהתמצק, התהו ובהו זה דימוי למחשבות מתסכלות, כלומר, הוא ירגיש מוצק וטוב בגופו אולם מתוסכל במחשבתו – עליו להמשיך להתמקד – הוא לא יכול לפתור הכל.

לאחר שהמתבונן הצליח להתמיד בריכוז ולעבור תחושות גופניות אלו, הוא יגיע אל הפסוק הראשון, זהו שלב בו הוא יוכל להפעיל את המודעות שלו על כל נושא. והדימוי לכך הוא: "ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". הווה אומר, הוא יקבל שליטה על מחשבותיו ולכוון אותן כרצונו ולברא שמיים וארץ במחשבתו (עולמות/רעיונות שלמים) מבלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים ו/או להרגיש אי נוחות גופנית – המחשבה שלו ברשותו.

הערות שוליים דף 61:

[1] בדמיונו תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו פשטו ולבשו צורות מדומיינות מעץ החיים וכעת מחשבתו נותרת ללא כיסויים.

[2]  בהשאלה מעולם המחשבים: "שולחן העבודה" של המחשבה. נקרא גם "מלאך יהוה" משום שהוא שליח מבשר על הגעה אל סף העדות – ההתחלה של המצב המודע "יהוה". (בהרחבה על הביאור ב"עדות" קודם.)

[3] מכאן החשיבות של סביבה בעלת גירויים מועטים.

[4] מכיוון שהאדם כעת מודע למרחב בו נוצרת המחשבה שלו הוא יכול להשתיק אותה בצורה עצמונית או כפי שכבר אמרנו; על ידי ניקוב המרחב במבט – הישר בעיניו תעשה.

[5] הגוף והמחשבה מופיעים ביחד במודעות (עדיין לא כאחד).

[6] מחשבתו תהיה גמישה וכוללת.

 62

בראשית:

מזמן שהוא מוצק בגופו ובשליטה על מחשבתו, הוא עדיין צריך להתמקד בשדה הראיה בנקודה אחת. הוא צריך לרכז את כל המודעות שלו רק בזה. לא לחשוב ולא לדמיין כלום. ומכיוון שכך, התחושה של גופו תתמזג עם התחושה המודעת של הראיה[1]. כעת, משהווית האדם מרוכזת כולה בנקודה אחת בשדה הראיה שלו, הנקודה תהפוך לאור[2] (סנה).

ממצב זה "סנה", כאשר הוא יציב וקבוע במבטו, הוא צריך להקשיב[3] לקולו[4] של יהוה לראות האם הוא "קורא" לו[5]. ואם הוא קורא לו[6], האור/אש שהוא מודע אליו, יתפרש, ירד[7] אליו, ויתמזג אתו^[8]. והוא יהיה אחד[9]. והוא ייזכר שהוא תמיד אחד[10], והקול הנקי שהוא שומע אצלו בפנים זה למעשה הקול של מהותו שחייה בהווה. ולכן הוא הקול של יהוה.

ממפגש/חיבור זה מתחיל האדם להיברא, הוא הצליח להתגבר על הפחד העמוק ביותר שלו. קרי, להשתמש במודעות/קשב שלו במלאו. ומכיוון שכך, לא נותר לו קשב/מודעות בראשו לייצר את האדם שהוא חושב שהוא – את תדמיתו/אישיותו. אלא רק להיות מודע אל האמת שהיא המציאות של הווייתו – חיים.

ומרגע שהוא הצליח להבין ולהפריד בין המחשבות שלו על עצמו[11] לבין המהות שלו, הוא

כבר לא יוכל לחזור אחורה ויהיה מעתה חייב לברא את עצמו מחדש[12].

נבאר:

הקול של יהוה הוא הקול הפנימי של האדם. אולם, כעת הדיבור בא מהבן ברית של חייו והביטוי העליון של מהות האדם – המוח שלו עצמו. על ידי זה שאדם שובת בגוף^[13], הוא מתגבר על התחושות והרגשות שלו, ועל ידי זה שהוא מרוכז במחשבתו/דמיונו בנקודה אחת, הוא מתגבר על הכפייה הרגשית והמחשבתית שהוא עושה לעצמו. ולכן כל שנותר לו הוא להיות מודע^[14] אל החלק החי החושב שבו, זה שהווה את מהותו.

הערות שוליים דף 62:

[1] המתבונן איחד את המודעות לתחושת הגוף עם המודעות לתחושת הראיה.

[2] זה אותו עיקרון של האבנים ביהושע שהתגלו מתוך חוסר ידיעה, כשמתרכזים בכתם העיוור, הוא נהפך לאור. (זה מצב טבעי של קצות עצבים "השראה")

[3] פעולה סבילה, נותר לו מספיק קשב/מודעות להאזין.

[4] להיות מודע לקולו הפנימי, זה איננו קול אחר או נפרד/הזיה – שמע ישראל וגו'.

[5] ספר שמות פרק ג' פסוק ד': "וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה"

[6] האדם יבין לבד אם הוא יכול להמשיך ליהוה (הוא ישמע את הדיבור הפנימי של עצמו "באוזניים" וירא בעיניו את האש/אור)

[7] יהוה יורד אל האדם, ספר שמות פרק י"ט פסוק י"ח: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהוה באש וגו'".

[8] וזה אומר שהוא הצליח להיכנס אל תוך החלק החושב – מוחו.

[9] יחדל מלכפות את מחשבתו על המציאות ויתחיל תהליך של לחשוב מבפנים החוצה (ישר).

[10] אלו המחשבות שהוא מייצר בראשו שמפריעות לו לזכור זאת.

[11] חילק וחיבר את זיכרונותיו במודעות ובצורה שיטתית (את הזיכרונות החלקיים הוא השלים, ניפה או ניקב ואת הזיכרונות המלאים הוא חיבר והכיל. כלומר, עיבד תחושות/רגשות ומחשבות בעזרת גוף/שמיעה/ראיה) עד שהם נהפכו לחוויה של זיכרון אחד מתמשך בהווה. זו היכולת המקסימלית של האדם, מפני שכל המידע שיש לו הוא רק העבר וגם זה במקרה הטוב שהוא היה ישר.

[12] "יקרה לו מה שקרה לאפרוח שהצליח לנקב את קליפת הביצה".

[13] לא זז, נמצא במצב מנוחה.

[14] נקודת המודעות של האדם הרגיל הינה בעיניים (מאז הזדקף האדם על שתי רגליו), ומשם הוא מבצע את התפיסה/מחשבה שלו על המציאות. מטרת הריכוז הינה בסופו של דבר, להעביר את מרכז החשיבה אל תוך המוח פנימה (כלומר לחשוב מהמוח ולא מהאצלות שלו. קרי, ממה שהוא רואה/מדמיין).

 63

"לחת אבן"

הדימוי של שני דברים יציבים, מוצקים, הניתנים להוכחה הן לוחות אבן, הסופר חקק על הדימוי הזה שני עובדות, על האחת את עשרת הדברים (הגבלה/מפתח), ועל השנייה את המרחב המודע בנפש האדם (עדות), את הדימוי לחיבור ביניהם[1] הוא תאר כ – לחת אבן.

התחלנו עם שני דברים מופרדים, ספר[2] וקורא. לאורך הספר עסקנו במקבילות, בחלק הראשון בעיקר ספרותיות. קרי, בין הכתוב לכתוב, התוצאה של התהליך[3]  = ספר הישר. בחלק השני גם כן עסקנו בעיקר במקבילות, אבל הפעם; בין הספר לקורא עצמו, התוצאה של התהליך[4]  = אדם.

בשניהם[5] שומעים את קולו של יהוה. בחלק הראשון מהכתוב ובחלק השני בקול הפנימי.

הערות שוליים דף 64:

[1] תרגיל במודעות.

[2] ספר תורת משה.

[3] הפעלנו שלושה כללים על שלוש מקבילות ספרותיות, החלק השביעי שהתגלה הוא המהות של הטקסט ושמו "ספר הישר".

[4] כמו במנורה: חילקנו לשלוש את הכלים העיקריים בהם משתמש האדם כדי לתפוס/להכיל את היש: גוף, אוזניים ועיניים. האדם חווה את היש (מודע) ב: תחושה, רגש ומחשבה, ואלו ביחד הם ששת חלקי המודעות שיוצרים את האיש, החלק השביעי של המודעות שנותר הוא המהות של האדם ושמו "יהוה".

[5] יש קול הפנימי לספר תורת משה ויש קול פנימי לאדם, שניהם קולו של יהוה, האדם יכול לבחון זאת גם בכתוב וגם מבפנים על ידי ריכוז שמתאפשר אם מקיימים את עשרת הדברים.

 64

סיכום העדות:

העניין הוא להתבונן פנימה ולתת ל"אדם"[1] להתמודד[2] עם ה"איש"[3].

לצורך כך על האיש לעבור באש שבאישון העין.

מקרא ספר דברים פרק ל':

[יא] כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא 

[יב] לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

[יג] ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

[יד] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו^[4]

הכי קרוב לאדם זה הוא עצמו.

עץ הדעת מתאר את תבנית החוויה של מנגנון החשיבה הרגשי, עץ החיים מתאר את תבנית החוויה של מנגנון החשיבה התחושתי, ואילו הלוחות/עדות מביאות את האדם אל חווית מנגנון החשיבה המוחית.

תבניות אלו יורדות עד לדקויות של אות, מפני שהן נוסחות לביצוע עבודה^[5] בחיי האדם^[6] .

הערות שוליים דף 64:

[1] יהוה – המצב המודע של מהותו.

[2] הדרך לנקודה זו כוללת מאבק ב"איש" כפי שרואים אצל יעקוב ספר בראשית פרק ל"ב פסוק כ"ה: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". ספר תורת משה מספר על המאבק הזה, ובספר הישר כתוב כיצד להכיל את המאבק – להפוך את קולו הפנימי של ה"איש" לקולו של יהוה.

[3] תפיסת האדם את עצמו במחשבתו נקראת "איש" .

[4] דיבור פנימי ואומץ.

[5] אלגוריתם עתיק שנועד לברוא אדם מאיש, על ידי זה שהוא נותן למחשבת האדם (איש) נוסחה/סיפור (של דמיון מודרך/עץ החיים) שבו היא לובשת ופושטת צורה, עד שהיא נותרת עירומה ונהפכת מודעת לעצמה.

[6] החיים הם כוח וכוח מבצע שינוי. וכשמסתכלים על אדם שנולד רואים כי המוח מפותח בזמן שגופו לא. ברור לאן הבריאה הטבעית והישרה רוצה להמשיך, קרי, לכיוון החלק העליון באדם.

 65

אחרית דבר סיכום ספר הישר.

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגו'"[1].

א.     ראינו בחלק הראשון כיצד להתפקח מהקריאה השגויה של ספר תורת משה. וראינו בחלק השני כיצד להתפקח מהמחשבות על מהו האדם. מוח האדם הוא זה שיוצר את ההזיות האלו (קריאה וראיה שגוייה) והוא גם זה שיכול להתגבר עליהם; "אני מחצתי ואני ארפא". לאחר שמכילים את הרעיון האלוהי (המפגש עם יהוה/סינגולריות) אין יותר צורך בשיטות; "ואין אלוהים עמדי" כי האדם הפך להיות יהוה; "ראו עתה כי אני אני הוא".

ב.   המחשבות המדומות שבהן עוקד ה"איש" את האדם, מונעות מימנו להגיע אל המצב היחידני. כמו לדוגמה – התוספות המאוחרות לספר תורת משה שאינן מהסופר המקראי (יהוה), שאותן הוא מכנה "עמלק"^[2]. כלומר, סיפורים מומצאים המונעים עדות^[3] (תמנע היא האימא ועדה היא הסבתא של עמלק).

ג.    המשכן הוא תאור תבנית האדם^[4] שיהוה שוכן בתוכו. המשכן הוא אמצעי שנוצר מתוך חוסר היכולת של העם לעלות בהר, ולכן הוא איננו מטרה לכשעצמה אלא כלי להיוודעות. היום יש לנו ארון מעץ ולוחות אבן בצורת דימוי מחשבתי כמו שהיו לאבות. ואין צורך לנו בעצים ואבנים כדי לעבוד אותם^[5].

ה.    ספר תורת משה נכתב על ידי "אדם" שהקדים את זמנו, הוא צרף^[6] ידע^[7] שנצבר^[8] לאורך שנים והגיע למסקנות שרצה להעביר לדורות הבאים. כחלק מהמסקנות ויישומן הוא ברא את השפה^[9], כתב וערך^[10] ספר. בחר/ייצר והבדיל עם^[11] כדי שיישא את סיפרו. וזה הביאור הישר^[12] של ספר תורת משה.

לפי כך המסקנה תהיה: ספר תורת משה מנגיש לאדם את מערכת הניהול והאכיפה הפנימית שלו.

הערות שוליים דף 65:

[1] ספר דברים פרק ל"ב פסוק ל"ט.

[2] עמלך/העמל שלך שאיננו של הסופר.

[3] הגעה ומעבר שלב.

[4] המשכן הוא דימוי לאדם. ספר שמות פרק כ"ד פסוק ט' :"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" (שיקוף/האצלה) וגם כשאדם מטמא את עצמו הוא מטמא את המשכן למשל ספר במדבר פרק י"ט פסוקים י"ג ו כ'.

[5] ספר דברים פרק כ"ח פסוקים ל"ו/ ס"ד: "יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן"/ "והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן".

[6] עיבד, ניתח, מטא דאטה.

[7] שעוסק במהות החיים כאדם ושניתן לבחינה (להבדיל ממידע שצריך בחינה והוכחה).

[8] בצורת ידע/מיידע ומיתולוגיות אזוריות.

[9] עברית שנכתבה בכתב עיצורי (כך שיתאפשר ליצור מילים ומשמעויות חדשות/מדויקות בצורה יעילה) מבוסס ציורים/תמונות (דבר שמאפשר ראיית עומק על בניית ולפי כך, משמעות – המילה הנכתבת).

[10] בעקביות/שלמות/נאותות. ספר תורת משה נכתב בצורה "קריפטוגרפית". הסופר המציא שפה, הכניס לה אקסיומות (ידע של האדם על עצמו המובן מאליו, כמו למשל: עץ הדעת שאומר שאדם לומד מטעות, או עץ החיים שאומר שהאדם מקבל את הטוב באופן טבעי/מובן מאליו), והפך אותה לתורה שניתנת לעיבוד שיטתי היוצק משמעות ישרה למילים.

[11] הבסיס האתני התפצל ממסופוטמיה לכנען ולמצריים. אלו שירדו למצריים נקראים "יוסף" (החכמים), ואלו שנותרו באזור כנען נקראו "בכור יעקב" (העקשנים). אלו שני סוגי האופי לכתיבה ולנשיאה של ספר תורת משה. (בנוסף ובדרך, הצטרפו אליהם חסידים ואוהדים של החוכמה המצויה בספר תורת משה מעמי האזור ועוד.)

[12] מוכח ומתאים לכל מה שכתוב.

66

נספח שאלות ותשובות לארון:

1. מדוע בחר הסופר המקראי לפתוח את סיפרו במילה "בראשית"?

– המילה "בראשית" היא ראשונה ויחידנית וזאת כדי להראות לקורא שעליו להפעיל את המצוי בראשו ולבחון כל רעיון, סיפור והסבר החל מההתחלה, ולראות האם הם נכונים על פי האמת הפנימית שלו[1] והאם הם מגובים וישרים עם כל הכתוב. כלומר, ספר תורת משה מתחיל בראשו[2] של הסופר המקראי ומסתיים בראשו של הקורא[3].

2. מדוע נכתב ספר תורת משה?

– ספר תורת משה נכתב כדי לסייע לבריאה של האדם החושב.

נבאר:

מודעות האדם כיום נמצאת בשלב התפתחותי שלא הסתיים. כלומר, על האדם להדביק את הפער הקיים בין החשיבה הרגשית לחשיבה מודעת[4] על ידי תפיסת זיכרון ההווה (היוודעות עם יהוה), דרך המחשבה ומגוף ראשון. ניתן לדמות תהליך זה ללידה מחשבתית הנדרשת כדי ל"אזן" את הלידה הגופנית של האדם, זאת מפני שחווית הלידה הגופנית מפתחת ומקבעת צורת חשיבה רגשית המשפיעה על יכולת החשיבה. מזמן שהאדם עובר תהליך של לידה גם במחשבתו – הרגש יסיים את ניהולו ה"חייתי" שעוקד את המחשבה, והאדם יוכל להמשיך בתהליך הבריאה כאדם שחושב מהחלק החי שבו, קרי, מהחלק שמודע תמיד ובכל רגע נתון ושפועל אך ורק במסגרת החוקים של החיים – מוחו. דבר זה נמצא בבסיס הקיום של צורת חיים המכנה עצמה "אדם תבוני/חושב"[5].

הערות שוליים דף 66:

[1] אקסיומות/דברים מובנים באופן טבעי.

[2] כל ספר תורת משה הוא מטפורה לאשר מצוי במחשבתו/ראשו של אדם חושב. הסופר בספר תורת משה השתמש בחומרים הספרותיים שהיו בסביבתו ("זיכרונות"/מידע), שיפץ, ערך והתאים אותם לתבנית נפש האדם ותבנית סיפרו כגון: סיפורי גלגמש – נוח. פפירוס איפוור – מכות מצריים. היקסוס – יוסף ועוד. כלומר, הסופר עיצב זיכרונות אזוריים כדי שהם יתאימו לדימוי נפש האדם.

[3] בשלב הזה כבר על האדם להבין, שאפילו הכתיבה של ספר תורת משה היא הצרה/מוגבלת וחיצונית לחוויה הסינגולרית שהיא המטרה של כתיבת ספר תורת משה ושהוא יכול וצריך לחוות בעצמו.

[4] מחשבת האדם מעבדת את המיידע על ההווה באותה מתכונת שמוח האדם מעבד את התמונה שמופיעה לו בשדה הראיה, קרי, מייצר חלק גדול של התמונה מעצמו ובעצמו. ולכן התוחלת של התנהלות תבונית על בסיס מידע חלקי, תייצר פער בין יכולת הניהול לבין הניהול בפועל (פער זה נקרא בשפה המקראית "בעל פעור").

[5] הסופר המקראי מדמה זאת לשחרור מבית עבדים (מחשבה רגשית מורידה למקום "צר").

67

3. מהיא משמעות ה"בריאה מחדש"?

– התקדמות בתהליך אל צורת מחשבה יהוה[1].

נבאר:

סגנון החשיבה של צייד[2] (לקט) הוא לפני יהוה. כלומר, טרם התיעוד של מצב המודעות "יהוה".

את הצייד העתיק[3] לפני שבני האדם היו מודעים ליהוה, מייצגת דמותו של נמרוד המקראי[4]. כלומר, שיטת הצייד טבעית אך מסוכנת יותר לאדם – מאשר חקלאות ורעיית מקנה שהן סגנונות חשיבה מתפתחת של קבוצה/חברה – ולכן מוענק לו התואר גיבור, הוא מצליח להתגבר על הפיתוי של הנוחות והפחד, והוא מחפש להשתלב ולזרום באופן טיבעי בחוויה האלוהית. אולם כדי לצוד, הצייד הולך במעגלים. והאחרית של השימוש בסגנון החשיבה של "לקט צייד" היא, שהאדם בסוף יצוד את עצמו.

את סגנון החשיבה של חקלאי (ושל רועה צאן[5]) – מייצגת דמותו של קיין, שהוא דוגמה לאדם מתכנן (מחשב), אולם תכנון (חקלאות) "הורג" את המצוי/היש[6] ולכן גורלו לחזור על טעויות[7] וללמוד משגיאות[8].

לכן, כצעד מתבקש, עליו להתקדם מצורת החשיבה של ניצול משאבים והישרדות ולהשתמש בצורת חשיבה כוללת וישרה (אלוהית) המתאימה לתפקידו של האדם כמנהל את עצמו ואת הסביבה בה הוא חי.

4. מהיא התכלית והתאוריה הגדולה המאוחדת, ומה החידוש של ספר תורת משה והסופר המקראי?

המסר של תורת משה הוא; שהתכלית היא "שאיפה למודעות יחידה" (סינגולרית[9]) הנובעת והמייצרת מודעות כוללת ("יהוה"/"אלוהים") וכל שעל האדם לעשות כדי לדעת זאת, הוא להביט ישר אל תוך עצמו פנימה, ואם הוא לא מצליח, אז הוא יכול להיעזר בזיכרון (ברית/חוקי החיים) ולהשתמש בשיטות/עצים (כפי שהן מפורטות), העיקר זה להסתכל ישר. כאשר מתבוננים ישר, רואים את המחשבות, וכאשר עוברים את המחשבות ונשארים עם העיקר/מהות של האדם החושב (מתבונן), מבינים כי; החיבור הוא יסוד הבריאה והאושר, והוא תמצית חוויית החיים כצורת ביטוי של השדה, במצב סינגולרי.

הערות שוליים דף 67:

[1] מודעות (נלמדת) הנמצאת מעבר לדואליות ואשר מתהווה ומתנהלת באופן ישר להתפתחות החיים – לחשוב כמו אלוהים שברא את הכול. אבל מכיוון שאנו מדברים על אדם שלא יכול לחשוב על הכול בכול מיכול כול, אז לחשוב כמו אלוהים עבור האדם זה לחשוב בפרמטרים של 10 הדברים –  לא לפגוע ולהתרכז.

[2] כדי לצוד, צייד צריך להיות "חכם" יותר מהחיה שהוא צד, ולכן סגנון חשיבה של צייד הוא כבר התקדמות מסגנון החשיבה של חיה.

[3] את הצייד המתקדם מייצגת דמותו של עשו הבכור.

[4] הממלכות שלו הן אותן תרבויות שפעלו לפי שיטת החשיבה של הצייד ולכן הם היו "כובשים" ממלכות אחרות – צדים אותן,

[5] שילוב של חקלאי וצייד.

[6] "הבל", ספונטני/עצמוני/הווה ולכן יהוה שעה אל מנחתו.

[7] יצא אל ארץ נוד (נדודים) קדמת עדן.

[8] זו הסיבה שניתן לו "אות" קרי את יכולת הכתיבה/תיעוד כדי לא לחזור על טעויות.

[9] הצד השני של "המפץ הגדול" לאן שהיקום מתרחב" דומה לרעיון שהחיים מתפתחים מנקודה אחת (זיגוטה) ומסתיימים בנקודה אחת (תא) של זיכרון.

עד כאן ספר הישר.

למי שרוצה להמשיך ולקרא יכול לכנס לאתר נוסף בו נתמקד יותר בצורה בה הפסוק הראשון בספר תורת משה נכתב.

חזרה למעלה – אתר ספר הישר.

סיכומים ישנים שכבר נכללו ונערכו לתוך ההקדמה של ספר הישר:

1.

ספר זה עוסק במודעות[1] בכלל ומודעות אל זמן הווה בפרט, למרות שהווה זמין לפעולות האדם, הוא איננו נגיש למחשבתו, ולכן הפתרון הוא להגיע אליו דרך זמן עבר, כלומר, להתחבר ל"זיכרונות קדומים" ומשם להתקדם אל ההווה. בספר זה אנו נדגים את הפעולה של להיזכר (במשמעות הפעולה הטבעית שכל אדם עושה כדי לקבל פרספקטיבה נכונה על המציאות), ולצורך כך לקחנו זיכרון מחשבה עתיקה (כפי שהיא מופיעה בספר תורת משה[2]) וחיברנו אותה אל האמיתות הטבעיות המצויות בכל אדם, וזאת מאותה סיבה – קבלת תשקופת (פרספקטיבה) מודעת על ספר תורת משה בכלל ועל המציאות[3] של חיי האדם בפרט.

המעשה של חיבור זיכרון העבר אל מציאות ההווה, להלן; להסתכל דרך עיניי הסופר המקראי, ולהעלות את המחשבה הנקייה, הטבעית והישרה[4] הקיימת בספר תורת משה – נקרא ספר הישר, וזאת מפני שיושר הוא פועל יוצא של זיכרון.

בספר הישר נתחבר למטרה שעומדת מאחורי כתיבת ספר תורת משה, נדגים מה הסופר דמיין/צייר במחשבתו על פי קולו הפנימי העולה מכתיבתו. נעשה זאת על ידי חקירת הכתוב, ובכך נאסוף את הכיסוי מעל כלי המשכן (1. מנורת הזהב 2. ארון הברית/עדות), ונגלה שהם: 1. תרשים זרימה שמתאר את המידע על המידע (המטא דאטה) של ספר תורת משה. 2. שלד ספרותי/תבנית/שיטה.

ספר זה מציג את השיטה לחקירת התשובה של ספר הספרים לשאלת השאלות – מהם החיים? התשובה נמצאת בחוויה יחידנית של תפיסת זיכרון ההווה[5], מנקודת מבטו של האדם. (הדימוי הכי קרוב כרגע ל"חוויית הווה" שאותה יעבור הקורא היא – המודעות הכוללת אל המושג הפיסיקלי של "שדה"[6].)

לסיכום: ספר זה מאפשר תשובה אחת כוללת[7] מובנת ומגובה – "תאוריה גדולה ומאוחדת". תשובה זו ניתנת בעת בחינה של חוקיות הכתיבה של ספר תורת משה, אולם היא עצמה מתחילה להתבהר עם הצעד פנימה (אשר על הקורא לקחת) אל החלק המצוי בו ואשר משותף לכלל החיים.

הערות שוליים 1:

[1] חיים.

[2] ספר תורת משה הוא עבודת מחקר עתיקה (עדות) על הדרך כיצד לעבור את המחסום הרגשי ולהתפתח.

[3] תפיסת המציאות הפנימית של האדם ותפיסת המציאות החיצונית של האדם בנויות לפי אותה תבנית. ולכן, האדם משתמש בזיכרונו כדי לאמת את עולמו הפנימי – הרי הוא גם יעשה זאת כדי לאמת את עולמו החיצוני.

[4] כל ההקשרים הדתיים אינן ממין העניין, כי עבודת המחקר העתיקה עוסקת במחקר רציונלי של מהות האדם כבן אנוש, והעלאת המסקנות על הכתב. ואילו דת עוסקת בעדכון תאוריה רגשית ביחס לכתוב.

[5] אנו מעוניינים לתפוס את זיכרון ההווה, כלומר, לתפוס את הרגע החולף דרך הזיכרון (עבר), וזאת מפני שלא ניתן כרגע לתפוס את ההווה דרך ההווה כי ברגע שחושבים על ההווה הוא כבר עבר, ואילו דרך העתיד לא ניתן – מפני שהעתיד לא ידוע – זה יהיה ניחוש, ולכן הזמן היחידי מימנו ניתן לתפוס את ההווה הוא העבר (כי הוא היה) וכל מה שצריך לעשות זה להיזכר בעבר בצורה נכונה וישרה – "להגביר מהירות תדר חשיבה" ולזרום אל  ועם ההווה ולחוות את הרגע הנוכחי – הרעיון הכללי דומה לגלישה על גלים בים.

[6] "הפיסיקאי הקלאסי ראה את הטבע כבנוי מחלקיקים חומריים אשר כוחות פשוטים פועלים ביניהם, ועוצמתם של כוחות אלה נקבעת אך ורק ע״י המרחק שבין חלקיקי החומר. והנה בא מאכסוול (1831-1879) והראה שזירת הפעולה של המטענים היא המרחב המקיף אותם. משמע, לא המטענים או החלקיקים חשובים לתאור התופעות הפיסיקאליות, אלא השדה במרחב המתוח ביניהם. זאת ועוד, על-פי התפישה הקלאסית היה החומר, בניגוד לאנרגיה, קשור תמיד למושגים מוחשיים של כובד, מאסה ומשקל, לפיכך אין השדה יכול להיות דבר בר-משקל — שהרי הוא מייצג רק אנרגיה. אלא שעם בואו של אינשטיין (1879-1955) בטלה אבחנה זאת בין חומר, שדה ואנרגיה. החומר הוא “אותו מקום שריכוז האנרגיה בו גדול ביותר”, ואילו השדה הוא “אותו מקום שריכוז האנרגיה בו קטן”. ומאחר שהחומר אינו אלא מצבור אנרגיה, הרי שהאבחנה ביו חומר לשדה אינה איכותית אלא כמותית גרידא. כיוון שכך מושג השדה הוא ממשי לפיסיקאי המודרני כמו הכיסא עליו הוא יושב, ובמילים של אינשטיין: ״השדה הוא הממשות היחידה״. (פורסם ב"מחשבות" 1976 מחבר – צבי ינאי)

[7] מתאימה לכלל הדעות והכוחות הפועלים, כולל דת ומדע.

2.

ספר הישר מבאר את ספר תורת משה על פי עקרונות היושר הטבעיים, כגון: קבלת הוראות קריאה מהסופר המקראי עצמו, או מתן עדיפות ומשקל לרעיון שמופיע מוקדם יותר. אולם, עיקרון היושר הבסיסי ביותר הוא – להתמודד עם החומר הכתוב כמו הסופר המקראי, שזה אומר, לקרוא את הכתוב ללא שום תוספת, וכך יוותר הקורא עם עקרונות היושר שהם החוקים של החיים עצמם, והם אלו שיעזרו לו להישאר במקרא ולהתרכז בדברי הסופר[1].

ניתוח המקרא על פי עקרונות היושר לעיל מביא את הקוראים לראיית התבנית[2] המצויה בספר תורת משה. וראיית התבנית מובילה לחוויה מודעת בנפש האדם. חוויה זו היא חוויה יחידנית (סינגולרית) אשר שמה יהוה והיא מוגבלת בעשרת הדברים[3] המייצגים את החוקים שעל פיהם בנוי האדם עצמו^[4].

נבאר:

לכאורה, הסופר המקראי כתב ספר המתאר עלילה בה מעורבות היסטוריה ואגדות קדומות (מיתולוגיה) אבל, כאשר עוקבים מקרוב ובצורה שיטתית אחרי עבודתו של הסופר, והעלילה מקבלת את העומק ואת הממד האנושי, מוסר הכיסוי וההבנה המתבהרת ועולה היא – שספר תורת משה הוא תרגיל במודעות.

התרגיל במודעות נועד לפיתוח יכולת החשיבה של הקורא[5]. להתפתחות זו קורא הסופר המקראי בריאה[6].

הנוסחה לבריאה נקראת עץ החיים[7] והיא שיטת התבוננות של בן האנוש על גופו. בבסיס השיטה עומד הרעיון של הפניית המודעות/הקשב של בן האדם, אל החלק החושב שבו.

התוצאה של הפניית המודעות אל החלק החושב ובכללן זה העיניים (תפיסת המציאות של האדם נשענת על הראיה), היא הכרה בהפרדה הקיימת בין המחשבות עצמן לחלק שחושב (יוצר) אותן. עבור תבנית החלק החושב המציא הסופר המקראי את המילה אדם, ועבור צביר המחשבות הסופר המציא את המילה איש. הווה אומר, אדם = תבנית, איש = מחשבות.

כלומר, עץ החיים הוא נוסחה של דמיון מודרך שבאמצעותה האדם יכול להיות מודע כיצד הוא מורכב[8]. אולם, כדי להבין את מהותו (החלק החושב שבו), על בן האדם לעבור[9] את האור (מחשבות/איש), ולהגיע בעזרת חוקי ההגבלה אל המרחב התודעתי[10] בו נמצאת היכולת להעיד על המצב היחידני[11] של מהות האדם – יהוה.

הערות שוליים:

[1] היו נגישים גם לסופר המקראי ובכך יכולים להוות צד משותף בין הכותב לקורא. והם אלו אשר נותנים תשובות ישרות שיש להן סימוכין בכל הכתוב מחד, ואשר משתקפות באמת של הקורא מאידך.

[2] ארון.

[3] החוקים הישרים של החיים ולפי כך גם "כרטיס הכניסה" לחוויה זו.

[4] (האמת הביולוגית) "הברית" שיש לאדם (יצור רב תאי) עם החיים/קיומו.

[5] ומכאן ההשפעה והמשיכה אל הספר לאורך השנים.

[6] שלב עקרוני בתהליך. מילת מפתח בספר תורת משה שמשמעה יצירה חדשה בהתאם (בצורה ישרה) ובהמשך לתהליך הטבעי. לדוגמה: התפתחות שניתן לראות במוח האדם – מנגנון מתפתח על מנגנון קדום יותר.

[7] זיכרונות החיים המשותפים לכלל האדם.

[8] נפש/חיה, זכר/נקבה וכו'.

[9] כל שיטת המודעות למצב היחידני מבוססת על שינוי מיקוד הראיה בעיניים, תוך כדי ריכוז.

[10] המרחב הספרותי שלו מתואר בשני הפסוקים הראשונים של ספר תורת משה.

[11] מצב מודע שנמצא מעבר למחשבה דואלית ולפי כך מכיל אותה בצורתה האחת, לדוגמה – מודעות של זיגוטה.

3.

חווית הקריאה בספר תורת משה[1] על פי ספר הישר[2] מראה כי ספר תורת משה עוסק בהתפקחות, ולפי כך הוא ספר של רואים[3].

עדות הסופר המקראי[4] מובעת בכתב, ולכן על האדם הקורא לעקוב אחרי הכתב עצמו ורק בשלב הבא לנסות ולהבין את המשמעות התאורית של הנכתב ב – מילה/משפט/רעיון וכו'.

עליו לעשות זאת מפני שמשמעות של מילה מקבלת הבנה שונה בהתאם לזמן, מקום ובעיקר לצורה בה היא נהגת. הווה אומר, הפירוש של המילה איננו קבוע, ותלוי באופן הקריאה.

לעומת זאת אופן בניית המילה, מיקומה והחזרות עליה עד לרמה של אות (בספר תורת משה), הנם זיכרון קבוע, ושם שילב הסופר המקראי את הידע המשלים הנחוץ לקריאה מפוכחת במקרא.

הערות שוליים:

[1] קובץ של "חמישה" ספרים: בראשית/שמות/ויקרא/במדבר/דברים.

[2] קרי, ביאור של ספר תורת משה מתוך ספר תורת משה. יש לו כינויים כגון: "לחם שמיים/מן", "תורת/עצמות יוסף", כמו כן מזמן יהושע הוא מכונה "גלגל". זו איננה הפעם הראשונה שספר הישר מופיע. ההופעה המתועדת האחרונה שלו במקרא היא בספר מלכים ב' פרק כ"ב פסוקים ח' והלאה.

[3] כתוב בדימויים.

[4] (שושלת/גילדה) אנשי ידע משותף/משלים והסתכלות אחידה על הטקסט של ספר תורת משה. בין היתר, היו מיומנים במלאכת הכתיבה ובידיעתם את נפש האדם.

סוף

חזרה לראש העמוד